מנחת נתנאל נח

לענין דפרוץ כעומד פסול משו"ה לא הביא רבינו דאיתא הך אוקמתא דר' פפא כשחבטן דאליבי' דר' הונא ברדר"י לא צריך להאי שנויא כמו שאמרנו ודו"ק

או"ח סי' תרמ"ט בהגה סי' ה' ובמג"א ס"ק י"ד שהסכים למהר"א מפראג שהפסיל אם ניטל הפטמא משום הדור פסול כל ז' וכ"מ בסי' תרמ"ה סק"ו ע"ש. שמביא לזה ראי' מירושלמי ולי נראה ראי' ברורה מדברי התוס' בריש פרק לולב הגזול דפסול ניטל פטמתו מטעם חסר דבתוס' ד"ה קפסיק ותני. שהקשה ותימ' הא אמרינן לקמן ניקב וחסר כ"ש פסול אע"ג דביו"ט שני כשר ומי משום דקתני גזל דומי' דיבש הכי נמי גבי ניקב קתני עלתה חזזית על רובו דמפסלא ביו"ט שני משום הידור מיהו בירושלמי משמע קצת דמשום חזזית לא מיפסל אלא ביו"ט ראשון וכו' עיין שם עכ"ל התוס' וקשה הא גבי ניקב קתני ניטלה פטמתו דאיפסל ביו"ט שני משום הידור ולסברת המ"א בסי' תרמ"ה משמע מהירושלמי דפסול ביו"ט שני וא"כ מאי תי' תוס' בהא דחזזית עפ"י הירושלמי ומ"מ קשה מניטל פטמתו אלא ש"מ דס"ל לתוס' דניטל פטמתו אינו פסול אלא משום חסר ואינו פסול אלא ביו"ט ראשון ודו"ק. ולק"מ דהא לפי' תי' התוס' לא אמרינן דומי' אלא דעיקר הוכחה דה"ל לתוס' לסתר מכח ניטל פטמתו. י"ל דמשו"ה סותר פי' הירושלמי מכח חזזית ולא משום ניטל פטמתו דלפום חד פי' לקמן בתוס' ניטל פטמתו היינו העוקץ ובעיקוץ ודאי משום חסר אתנין עליו דודאי לפום הך פירוש ניטל פטמתו הך שבראש האתרוג איכא למימר משום הדר כיון דהא בראש האתרוג ע"ג החוטם משו"ה סתר תוס' פי' הירושלמי אף בחזזית וזה ניחא לכל הפרושים ודו"ק. אבל אני במקומי עומד דהא (בדף ל"ד) הביא תוס' כשם הירושלמי נטלה פטמתו תמן אמרי נטלה שושנתו משמע שהיא בצד ראשו וא"כ ה"ל לתוס' להקשו' מירושלמי אירושלמי ודו"ק

במג"א בסי' הנ"ל ס"ק י"ג ואע"ג שאסור באכילה ובהנאה מ"מ כיון שאם נתבטל מותר באכילה כדאי' בגמ' גבי דמאי ע"ש. ודבריו אלו צריכין לו עיון אם כוונתו אם נתבטל לולב או אתרוג של ע"ז ע"י גוי אין הנידון דומה לראי' גבי דמאי יש לו בידו המיגו דאי בעי מפקיר כל נכסי' והוי עני משא"כ הכא בנידן דידן אין בידו לכופו לנכרי לבטל ע"ז שלו ואם כוונתו אם נתבטל בשאר אתרוגים ולילובין ברוב וזה יש לו בידו אף דאין מבטלין איסור לכתחילה מ"מ בדיעבד בטלו מבוטל קשה הא אין לו ביטל דאף אם נתבטל מקרי חתיכה ראוי להתכבד כמו שכתבו תוס' ביבמות פ' הערל (דף פ"א) ד"ה דברי הכל לא תעלה והעיקר הטעם היא כמ"ש רש"י מצות לאו להינות נתנו וכן כתב המהרש"א בשיטות תוס' ע"ש וק"ל

רמב"ם פ"ח דין ד' מהלכות לולב אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה ושל טבל פסול ובדין ט' ז"ל כל אלו שאמרנו שהם פסולים מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה ואבידה ביו"ט ראשון בלבד אבל ביו"ט שני עם שאר ימים הכל כשר ופסולות שהיא מפני ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביו"ט ראשון ובין בשאר ימים פסול עד כאן לשונו. ולכאורה הפסק הזה תמוה לפי הפשיטה אתרוג של ערלה פסול משום שאין בו היתר אכילה ולא קרינא בי' לכם. והמיעוט של לכם לא קאי אלא איו"ט ראשון כמו שאול וגזול והראשונים והאחרונים לא אמרו בו דבר. לבד ראה זה מצאתי במגן אברהם סי' תרמ"ט ס"ק ב' שכתב וז"ל ומה שפסול כל ז' היינו שראו חכז"ל כיון שהפסול בגוף האתרוג כמ"ש התוס' בריש פרק בד"ה בעינן הדר לענין לקיחה לכל א' מארבעה מינים ע"ש במ"א במה שמבאר כוונת הרמב"ם לתרץ קושיתו תוס' ובעיני מר פרישו ואין מקום לכל צד כי מה יענה בזה ל"ל טעמא גבי אתרוג של אשיר' ועיר הנדחת משום כתיתי מכת' שיעורי' ת"ל שאין בו דין אכילה ועוד לפי הבנתו אתרוג של טבל ג"כ אסור כל ז' א"כ קושיית תוס' תקשי לי' מהא ל"ל לא תאכל עליו לאסור מצה של טבל. אבל האמת היא שרבינו לא פסל של ערלה ותרומה טמאה כיון דלשריפה אזיל כתותי מכתת שיעורי' וכ"ת א"כ למה לן טעמא לפי שאין בו היתר אכילה כבר תי' תוס' דודאי לא הי' צריך אלא נחלקו בשני טעמים לענין ערלה דנפקא מיני' לענין מע"ש וטבל אינו אסור אלא דהוי כמו אתרוג של שותפין דחלק כהן ולוי יש בו והא דקאמר והפסלנות שהיא משום ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה היינו של ערלה ותרומה טמאה מכח שאסורים באכילה לשריפה אזלי וכתיתי מכתת שיעורי' דומי' דאתרוג של ע"ז ופסול בין ביו"ט ראשון ובין ביו"ט שני עם שאר הימים אבל טבל היא בסוג הראשון שאמר מפני גזל וגניבה שיש בו גזל חלק של כהן ללוי אם יאכל. וזה שכולל רבינו בדין ב' של טבל עם תרומה טמאה וערלה. היינו לענין יו"ט ראשון דכל שלשתן יש להם חד טעמא ליו"ט ראשון לפי שאין בו היתר אכילה ולאו לכם קרינא בי' אבל לענין פסול שאר הימים נחלקים לפי טעמם ודו"ק: מס' מגילה

דף ד' ע"ב ברמב"ם פ"א מהל' מגילה דין י"ד כיצד יום ארבעה עשר שחל להיות בני עיירות מקדימין וקורין בע"ש ובני כרכים קורין בזמנו באחד בשבת ובהשגות כל זה הפיסקא משובש והרי היא מסודרת במשנה עכ"ל והה"מ כתב לישב דברי רבינו דאנן קיימ"ל כת"ק דברייתא וכרב דאמר הכי פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנים לאפוקי מדרבי ע"כ ע"ש ויישב זה אינו מספיק דהא אנן קיימ"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ור' יוחנן בכמה מקומות ס"ל הלכה כסתם משנה והנראה בזה דרבינו גרס במשנה כמו שהביא בספר שבע שיטות להרשב"א בשם התוס' חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכנוס ועיירות קורין בע"ש והוכיחו גרסא זו מדאמר פ"ש זמנים לאפוקי מדרבי ולא קאמר לאפוקי ממתני'. ולי נראה עוד ראי' אלימתא מדפריך וסבר רבי עיירות לא דחינן ליום הכניסה והתני' חל להיות בשבת כו' רבי אומר הואיל ונדחי עיירות ממקומן ידחי ליום הכניסה קשה לפי גרסתינו טפי ה"ל למפרך מתני' רישא אסיפא דבחל י"ד בע"ש עיירות לא ידחי ממקומן ובחל בשב' עיירות נדחי ליום הכניסה אלא ש"אמ דהגרסא במתני' חל להיות בשבת עיירות קורין בע"ש ודו"ק. אמנם לכאורה יש להקשות לפי גירסא הא דאמר מתני' מני אי רבי הא סיפא דקתני חל להיות י"ד בשבת עיירות מקדימין בע"ש היא דלא כרבי גם בירושלמי פריך רישא וסיפא אהדדי כדפריך תלמודא דידן רבי אהדדי ומשני ש"מ נמי דלא גרס לי' כגרסת תוס'. אבל לאחר העיון לק"מ דעוד צריכין לדקדק דקאמר מתני' מני אי רבי אי ר' יוסי הלשון משונה