מנחת נתנאל נא

מאכילת מצה ולק"מ דע"כ אבוה דשמואל לא מחלק דאל"כ אמאי קמ"ל הברייתא במרור דרבנן ה"ל למתני רבותא יותר במצה דאורייתא ובפ' ראוהו ב"ד תי' דמברייתא התם הוי אמינא דוקא בירקות דרבנן אבל מצית דאורייתא בעי כוונה. והקשתי על זה דעכ"פ נשמע מברייתא דבמצות דרבנן אינה צריכא כונה א"כ מגילה היא דרבנן ותני ושמע קול שופר או קיל מגילה אם כיון לבו יצא ע"כ כיון לבו לשמוע יצא במגילה א"כ גבי שופר נמי אם כיון לבי לשמוע יצא דהא בחד בבא תני הני תרתי מילי א"כ ש"מ דתוקע לשיר יצא ע"כ אמרתי דשני התירוצים צריכין זה לזה בלא אבוה דשמואל ה"א אפילו במצות דרבנן מצות נמי צריכין כונה ואכילת מרור שאני דיש לחלק בין אכילה לתקיעה אבל מדאבוה דשמואל ע"כ ליכא למימר טעמא דהתם בברייתא דאכילה שאני א"כ מצה ג"כ יצא אלא ע"כ צ"ל דגבי מרור טעם מרור בעינן ולא הוי אכילה דכשאכל שלא במתכוון קסבר שאוכל דבר אחר. וע"כ צ"ל דירקות דרבנן א"כ ש"מ דבמגילה אם כיון לשמוע יצא א"כ היא הדין בשופר ודו"ק. כל זה בתחילת הסוגי' אבל למאי דמסיק תנאי היא דס"ל לת"ק משמיע לפי דרכו דסבר דמשמיע לא בעי כונה וכ"ש דהשומע א"צ כוונה כן כתב בספר בן לב ח"ב סי' פ"א וגם הרב בעל עשרה מאמרות וא"כ מעתה ודאי אית לן לחלק בין אכילה לתקיעה ותפילה והא דלא תני אכלו שלא במתכוון גבי מצה דהתנא אתי לאורי' סברא אפי' במרור דצריך טעם מרור והוא אכל שלא במתכוון שסבר שדבר אחר היא דלא שייך בי' אכילה. דבמצה באמת לא יצא אם אכל בכה"ג כמ"ש הר"ן בשם הרא"ה כסבר לאכול בשר ואכל מצה אלא דגבי מרור מהני כיון דהיא מדרבנן וכ"ת א"כ ממגילה נשמע לשופר איכא למימר דהך מתני' אתי' כת"ק ואנן קיי"ל כר"ז דפסק כר' יוסי שלא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע ומשו"ה פסק רבינו בפ' ב' מהלכות ק"ש דאפילו הי' מגיהה יצא אפי' לא נתכוון דק"ש חוץ מפסוק ראשון היא מדרבנן ומדרבנן ע"כ שמעינן דא"ל כונה מהא דאכל מרור בלא מתכוון ודו"ק

דף ל"ג ע"א בגמרא הא גופי' קשיא נראה הא דנטר עד הכא ולא פריך הא גופי' קשיא אמתני' די"ל הא דקתני במתני' אין מעכבין את התינוקות לדיוקא הא נשים מעכבין אבל תינוקות מתעסקין עמהן כמו דתני בסיפא אמנם בברייתא קתני ואין מעכבין את התינוקת מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביו"ט ע"כ ל"ל דלאו לדיוקא נשים אתי' דא"כ למה קתני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשבת אי תימא משום נשים הא קתני בסיפא ואצ"ל ביו"ט. ונדייק הא נשים מעכבין אפילו ביו"ט לא כ"ש בשבת אלא צ"ל לגופי' אתי' דקשני אין מעכבין אפי' בשבת ואהא פריך שפיר הא גופי' קשיא הא קתני מתעסקין בהן ועם זה אמרתי הא דדייק הא נשי מעכבין היינו דקשה לי' אמתני' הא גופי' קשיא וע"כ צ"ל לדיוק הא נשים מעכבין וזה פשוט. ומעתה יש להקשות מה שדחק ר"ת אע"ג דסתם מתני' כר"י הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו. ומקשה רב הלא לפי מה שהנחתי הא דדייק הא נשים מעכבין משום דקשי' מתני' גופי' אהדדי אמנם לפי המסקנא דמחלק בין קטן שהגיע לחינוך ובין קטן שלא הגיע לחינוך א"כ לא מוכח דאתי' סתם מתני' כר"י דבמתני' ג"כ יש לחלק בין קטן שהגיע לחינוך וע"כ צ"ל דר"ת הי' לו גירסא תוס' דגרסי בברייתא ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביו"ט א"כ ע"כ צ"ל דלא דייק הא נשים מעכבין מכח דגופי דמתניתין קשה אהדדי דא"כ בברייתא נמי איכא למימר הכי למה פריך הא גופי' קשיא וא"כ שני דבורי תוס' בדיבור אחד נאמרו ודו"ק. ועפ"ז מיושב היטב דברי הרא"ש בפסקיו שכתב להתיר נשים לתקוע ביו"ט שהיא נגד שמעתין דקאמר הא נשים מעכבין אבל לפי הצעה שהנחתי אתי שפיר דלמסקנא דמחלק בין קטן שהגיע לחינוך א"כ לא מוכח דנשים מעכבין ועפ"ז ניחא שכתב בפי' תוס' ולא הביאו גירס' תוס' דלגרסת תוס' ע"כ צ"ל דלא מוכח הא דנשים מעכבין מכח גופי' דמתני' דקשיא אהדדי דא"כ בברייתא ג"כ לא קשה מידי כדאמרן ודו"ק

שם דף הנ"ל בתוס' ד"ה תני' נמי הכי וכו' ודבר תימא היא האיך יכול לומר וכו' ועוד וכו'. עכ"ל וי"ל הא כתבו התוס' ריש ערכין ד"ה אין מעכבין וא"ת פשיטא דאין מעכבין למאן דאמר ביבמות פ' חרש קטן אוכל נבילות אין ב"ד מציון להפרישו וי"ל כגון שהגיע לחינוך שמירת שבת אבל לא הגיע לחינוך תק"ש והוי קצת חידוש עכ"ל והיא ע"פ מה שכתבו תוס' שם דבשאר מצות החינוך הוא כל אחד ע"פ דרכו והבנתו. וגרסת הספרים מוכח כפי' זה וכו' עכ"ל ופי' מהרש"א דודאי באיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו קטן שלא הגיע לחינוך ואמאי קאמר מעכבין עכ"ל א"כ איכא למימר דגם רש"י הבר כתירוצם ושפיר אזיל גרסת הספרים נמי כפי' רש"י ונראה לתרץ דלכאורה יש להקשות במה שכתבו תוס' ומיהו לפרישו י"ל וכו' עכ"ל וקשה מ"מ עדיין קושיא ראשונה במ"ע ומה הועילו תוס' בזה לתרץ כך אליבא דרש"י ונראה לפרש דברי התוס' ע"פ שכתב תוס' בערכין כגון שהגיע לחינוך שמירת שבת אבל לא הגיע לחינוך תק"ש והנה מעתה קשה לי טובא מה מקשין תוס' לפי' רש"י בקושיא שני' דהא אכ"ל הא דמשני כאן בקטן שהגיע לחינוך וכאן בשלא הגיע לחינוך אינו מחלק אלא לענין תק"ש אבל לענין שבת איירי תרווייהו שהגיע לחינוך א"כ בשלמא אם הגיע לחינוך משום מצות חינוך מתירין לו משא"כ כשלא הגיע לחינוך תק"ש והגיע לחינוך שבת פשיטא דאסור וכמו כן איכא לתרץ קושיא ראשונה דאיכא למימר בהיפך דהגיע לחינוך לענין שופר ולא הגיע לחינוך שבת ומשו"ה אם הגיע לחינוך שופר מתעסקין עד שילמדו ואפי' בשבת אבל קטן שלא הגיע לחינוך שופר אין מתעסקין עמו דהא הגיע לחינוך שבת ומה שהקשה תוס' שם פשיטא דאין מעכבין למאן דאמר ביבמות קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו נ"ל לתרץ דאיירי ביו"ט ראשון של ר"ה שחל בשבת קמ"ל טובא דאין מעכבין דה"א כדי שלא ישמעו הבריות ויאמרו שמצוה לתקוע היום (ומזה הסברא הוזכר הרב המגיד ומטי לדעת הרמב"ם דבאמת אסור כ"א בשבת דעלמא אבל ר"ה שחל להיות בשבת אסור) קמ"ל דמ"מ אין מעכבין וצ"ל שתוס' מקשין בדרך ממ"נ וע"ז תירצו תוס' קושיא שני' ואיירי ביו"ט של ר"ה שחל בשבת משו"ה מתעסקין בהם בקטן שהגיע לחינוך היינו מצוה להתעסק כיון דלא הגיע לחינוך השבת והגיע לחינוך שופר ומחר יהי' יום החיוב משא"כ אם איירי בשבת דעלמא אין מקום לתי' תוס' למה מצוה להתעסק יתעסק עמו למחר וליומא אחרא ודו"ק. ומעתה ניחא דכך היא העצת תוס' מעיקרא הקשי בדרך ממ"נ ע"ז כתבו ומיהו לפרישו י"ל א"כ לא קשה קושיא הראשונה דאיירי שהגיע לחינוך שופר ולא