מנחת נתנאל נ

דעתי' עלוי' ונשחטי' קמ"ל דמוקצה היא הא בלאו הכי ידעינן דמוקצה היא דהא ר"ש פליג ואומר כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אפילו הי' לו מום קבוע מעיו"ט אין זה מן המוכן ומוקצה היא ולפיכך אין רואין ואי ר"י בעלמא ס"ל אין רואין ע"כ מטעם מוקצה ס"ל לשיטת רבינו דאין רואין מטעם מוקצה וא"כ פשיטא דלא ישחוט דהא אי ר"ש אין רואין ס"ל מטעם מוקצה ואי ר"י סבר בעלמא אין רואין פשיטא דס"ל מטעם מוקצה משו"ה משני בכור שנפל לבור איצטריכא לי' סד"א משום צער בע"ח ליערם וליסקא כר' יהושע ואי לא תני לא ישחוט מאי דתימא דעתי' עלוי' ור"י ס"ל רואין ור"ש ס"ל אין רואין. וכל השקלא וטריא דמשני בבכור שנפל לבור איצטריכא לי' וכו' מאי דתימא דדעתא עלוי' ונשחטי' קמ"ל היינו לתרוצא אי לא הוי תני ואם לאו לא ישחוט ה"א דפליגי ר"י ור"ש ברואין ואין רואין ולא מטעמי' שכתב רבינו אלא דהוי אמרינן כסברת רש"י או כפי' תוס' אבל לפי האמת ס"ל לר"י ג"כ אין רואין מטעם מוקצה אלא התירו איסור מוקצה משום צער בע"ח דאורייתא וק"ל

ועדיין פש לן לתרץ לפי מה שמפרש רבינו בפי' המשניות הא דתני' ר' יהודא אם יש בו מום אפי' נולד מום ביו"ט יעלה וישחוט א"כ מאי דייקי ר' נחמן בר יצחק ממתני' דלא כאדא בר אוכמא. אימא לעולם הא דאמר ר"ש כל שאין מומו ניכר כלל וכי תימא פשיטא צריכין למימר והלא ר"י ג"כ ס"ל דאסור מטעם מוקצה הא לשיטתו אף דמוקצה היא מתיר ר' יהודה להעלות מבורו ולשחטו משום צער בע"ח. ונראה לי לומר וליישב בתחילה מי הכריח לרבינו לפרש דברי ר"י אפי' אם נולד מום ביו"ט ולא ניחא לי' כפי' רש"י הא דקתני אם יש בו מום יעלה וישחוט היינו אם יש בו מום קבוע מעיו"ט משום דאי ר"י אינו מתיר כי אם בהי' לו מום קבוע מעיו"ט וע"ז פליג ר"ש ואמר כל שאין מומו ניכר דלא אתחזי לחכם מעיו"ט אי מום קבוע אי מום עובר אין זה מן המוכן הכי הל"ל ר"ש אומר אין זה מן המוכן דהא עלה דר"י בר פלוגתא קאי דמיירי במום קבוע מעיו"ט והך לישנא כל שאין מומו אך למותר משו"ה הכריחו לומר דר"י אמר מילתא ואפי' בנולד בו מום ביו"ט ואי תנא אין זה מן המוכן ה"א דלא פליג ר"ש עלי' אלא בנולד מומו ביו"ט אבל הי' לו מום מעיו"ט ה"א דדעתא עלי' ולאו מוקצה היא משו"ה אמר כל שאין מומו ניכר בין לא ניכר בין לא אתחזי לחכם ומעתה הכי קאמר ר"נ מאי אין מומו ניכר אי לימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא צריכא למימר כלומר הך לישנא דאמר כל שאין מומו ניכר לא צריך למימר דפשיטא היא אי הוי תני ר"ש אומר אין זה מן המוכן דהא עלה דר"י קאי והוא איירי בנולד מום ביו"ט (בשלמא לפי' רש"י לק"מ דאדרבא אם הוי תני אין זה מן המוכן ה"א דפליג עלה דר"י אפילו בנולד מום מבעוד יום משו"ה תני כל שאין מומו ניכר כלל אין זה מן המוכן וע"ז פריך פשיטא צריכא למימר דבכה"ג ר' יהודא בר פלוגתא נמי אוסר מטעם מוקצה אבל לפי' רבינו ודאי לא צ"ל כל שאין מומו ניכר כלל בהא ס"ד) אלא דייקי מתני' כר"נ דר"ש פליג אפי' בנולד מום מעיו"ט ואוסר בדיעבד ודוק: סליק מס' ביצה מס' ר"ה

דף ז' ע"ב בתוס' ד"ה מידי דתלי במעשה ולמאן דאמרי וכו' מ"מ עד יום הביאכם למצוה עכ"ל ויש לדקדק הא מסיק לעיל על הא דלא תני במתני' ר"ח ניסן ר"ה להבאת קרבן מתרומה חדשה כיון דאם הביא יצא לא פסיקא לי' א"כ אמאי לא משני ה"נ גבי עומר כיון דהאיר המזרח מתיר לא פסיקא לי' ומשו"ה לא תני ששה עשר בניסן ר"ה לעומר שמעתי עוד להקשות מה פריך משתי הלחם הא אמרינן במנחות אם הקריב מנחה חדשה קודם שתי הלחם כשר וא"כ לא פסיקא לי' כדמשני לעיל

דף י"א בגמרא בר"ה נפקדה שרה ורחל וחנה מנ"ל אמר ר' אלעזר אתי' פקידה פקידה וקשה להבין דהא (בדף ח' ע"א) אמרינן מראשית השנה עד אחרית השנה בר"ה נידן מה יהי' בסופה ש"מ דהקב"ה דן בתשרי כל באי העולם וכל הקורות אותם עד תשרי הבאה וא"כ כל העקרות הנפקדות נפקדות בר"ה ומ"ש שרה ורחל וחנה ויישבתי עפ"י מה שמצאתי בספר מנחם עזרי' מאמר אם כל חי' סי' ד' שהי' חידש בריאה בגופה של שרה להמציא לה עיקר מיטרון וכבר קדם המוסכם אין כל חדש תחת השמש ולא דבר נוסף על הנגזר תחילה וכו' ואומר שתחילת המחשבה כשיצא מפיו נעשה אדם בצלמינו כדמותינו מאז נגזור על שרה שתהי' הדמות שלה חסר הטרפש שלה ולסוף צ' שנים ברא לה ד' לא בכח ולא בחיל כ"א ברוחו ע"ש וכן נאמר ברחל וחנה וא"כ המכוון בר"ה נפקדו אלו הצדיקות היינו ר"ה של בריאת העולם כמ"ד בר"ה נברא העולם

דף י"ט תיפוק לי' דהוה יום שאחר ר"ח והקשה לי רז"ע מכאן למאן דס"ל מצוה להתענות בר"ה והא אפילו לאחר ר"ה ס"ד דאסור להתענות ועיין בב"י או"ח סי' תי"ח ולק"מ

דף ל"א ע"א בגמרא וקמפליגי בדר' קטינא וצ"ע אימא ר' נחמי' נמי ס"ל כרב קטינא אלא שהוא אינו רוצה לחלק בין הפרקים וי"ל בדוחק מדאמר ר"נ ביום ד' ועתיד לפרוע מהם ולא אמר כן ביום השבת ע"ש שבשבת וע"ש ליום שכלו שבת ש"מ דס"ל כאביי

דף נ"ז הרמב"ם בפ' מהל' שופר פסק דצריך שיתכוון המשמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא ובפ' יו"ד מהלכות חמץ ומצה. כתב דכפאו ואכל מצה יצא ותי' הר"ן דלא פליגי דידי' אדידי' אע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה ומשו"ה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא ע"כ וקשה כיון דחזינן דר' זירא אמר איכוון ותקע לי ש"מ דהשומע ומשמיע צריך כונה אימא אפי בכפאוהו ואכל מצה נמי לא יצא ס"ל דהא חזינן דרבא מדמי שופר לכפאו ואכל מצה ולא מחלק בין אכילה לתקיעה ומנ"ל להרמב"ם לחלק אליבא דר' זירא ועוד מקשה בספר לח"מ דבה' ק"ש פ' ב' כתב דאפי' הי' מגי' יצא והוא שכיון לבו בפסו' א' ע"ש באריכות. ונראה ע"פ מה שהקשה תוס' אמאי לא הביא רבה מברייתא דערבי פסחים דקתני בהדיא כל מרור שלא במתכוון יצא ותי' התוס' שם דיש לחלק בין אכילה לתקיעה ותפילה ומהרש"א הקשה שם א"כ אכתי מנ"ל לרבה להוכיח תקיעה