מנחת נתנאל מט

השמשות אלא מכח אסירא דרבנן ואתי' האי סתמא כר"ש ודפרק כירה גבי סל ומוכני אתי' הנך ברייתות כר' יהודא וק"ל

בגמרא איני והא אמר ר' נחמן הני ליבנא בטונא וודאי אקצינה ואע"ג דתנא קמא דמתני' לית לי' מוקצה כר"ש מ"מ ר' מאיר לא אשכחן דמתיר במוקצה עכ"ל מהרש"א ומהרש"ל פי' בתוס' דאתי' הא סתמא כר"ש דת"ק וכ"ש ר"מ א"כ לדבריו הק' במ"ע ומצאתי ישב לזה בספר מגיני שלמה דר"נ גופי' פסק להדיא ריש ביצה גבי שבת סתם לן תנא כר"ש והא גופא קאמר הני ליבנא אסורי לטלטלינהו ע"כ אף לר"ש ופ"ש ודו"ק

דף ל"ג ע"א בתוס' ד"ה ור"א וכו' ותימא דהא משמע בפ' המוציא דדוקא קתני וכו' דדוקא משלפניו אבל בכל החצר לא עכ"ל. ותימה לתמיהתם דהא להדיא פריך התם וחכמים דאמרי לא יטול אלא מן האבוס אלמא העמידו דבריהם על כבוד הבריות ועיין פי' רש"י שם ועי"ק בתירוצים דאה"נ דדוקא קאמר וכו' היינו דוקא גבי אכילה כ"כ מחלק התם בין אבנים לקיסם לפי ס"ד דהמקשן לא ידע לחלק וע"כ ר"א לאו דוקא קאמר א"כ הקישא במ"ע ומאי פריך באמת ר"א מתיר לגבב בכל החצר ועוד יש לדקדק מה שכתבו תוס' וי"ל דאין ה"נ דודאי דוקא קאמר מלשון זה משמע דבא לישב פי' רש"י הכי הל"ל ע"כ נראה דודאי כו' שהרי הם מחולקין בפירושו ונראה שסמכו עצמם בדיבור הסמוך במה שמחולקים עם רש"י בטעמייהו דרבנן ושיעור דבריהם כך היא ותימא דהא משמע בפ' המוציא דדוקא קתני וכו' ופריך איתיבי ר"א אמר דלפי פי' רש"י דטעמם דרבנן משום דסתם עצים לא נתנו אלא להסקה ועוד מסיק בגמרא דאסור לחצוץ שמא יקטום א"א לומר דפריך מחכמים דאיכא לשנוי הכא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות כיון דתרתי איסורא נינהי מוקצה וגזירה שמא יקטום משא"כ להעלותם לגג בחד איסור דרבנן לא העמידו דבריהם. ע"ז תירצו תוס' וי"ל וכו' וכן מחלק התם בין אבנים לקיסם כלומר דלפי המסקנא לא צריכנא לדחוקי לר"א לומר דלאו דוקא קתני אלא בס"ד דמקשן דלא ידע אכתי לחלק בין קביע לאכילה לבית הכסא באמת לפי הבנתו ר"א לאו דוקא היא בפירש"י ופריך מחכמים דלשיטת דטעמא דרבנן משום גזירה שמא יקטום לחוד וא"כ אפי בחד איסורא דרבנן העמידו דבריהם ופריך שפיר ואמאי התירו להעולתם לגג הא ע"כ איסור דרבנן ג"כ רכיב עליהו ולמא לא העמידו דבריהם אף במקום כבוד הבריות ודו"ק היטב

או"ח הלכות יו"ט (סי' תקי"ג ס"א) ביצה שנולדה ביו"ט אסור לאכילה ואם נתערבה אפי' באלף כולן אסורות מטעם דהוי דשיל"מ. ובתשובות צמח צדק העלה בס' ס"ט דביצה ספק טריפה שנולד ביו"ט אם נתערב אסור לאוכלה ביו"ט אע"ג דלענין טריפה לא מקרי דשיל"מ כיון דאינו ודאי לבוא כמ"ש רשב"א ותוס' מ"מ השתא דאתיליד ביו"ט חל עלי' תרי איסורא נולד וספק טריפה לכך מקרי דבר שיל"מ שהרי לאחר יו"ט תהי' מתורת מאיסור נולד ע"ש באריכות והקשה שם מהא דאמרינן בריש ביצה (דף ג') אהא דמוקי בספק טריפה דבר שאין לו מתירין היא ותבטל ברובא דילמא מיירי בביצה ספק טריפה שנולד ביו"ט והוי דבר שיל"מ עכ"ל ואני אומר גברא חזינא ולא תיובתא דהא אליבא ס"ד הבין דבמילתא דרבנן לא אמרינן דשיל"מ כי ר' אשי במסקנא חדית לן הך דיל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל והעליתי לפני מורי הגאון והשיב לי מאן דקא מותיב שפיר כמותיב דלפי האמת קשה למ"ל לר"א לומר ספק חול ספק יו"ט אפי' בספיקא דרבנן אמרינן דשיל"מ אפי' באלף בטיל לא הל"ל לר' אשי אלא בוודאי דרבנן אסרינן דבר שיל"מ והא דקתני וספיקא אסורה היינו שנולד ביו"ט ספק טריפה

סי' תק"ו במג"א ס"ק י' שהביא ראי' ממתניתין דפסחים פ"ג ע"ש וי"א דאין ראי' משום בשלמא בנידן דידן אסור לאפות מדאפשר לחלק בעיסה וניחא העיסה עד אחר יו"ט משא"כ התם אי אפשר למעבד הכי דא"כ כולה דעיסה יהי' חמץ ואני אומר מ"מ יש ראי' דהא לפי מה שכתבו התוס' שם במתני האי דאין שורפין תרומה ביו"ט אינו אלא מדרבנן דגזרינן תרומה אטו קדשים א"כ ודאי קשה יהי' החלה לאפות דהא אפשר לחלק העיסה והחלה ישרפנו דהא אין איסורי אלא מדרבנן ומדאורייתא מותר וא"כ איסורא דרביע עלה רק מדרבנן כמו הכא וצ"ע

סי' רע"ד במג"א ס"ק א' כדרכו נ"ל דטעות סופר היא דאע"פ שפותח בנחת מ"מ הרוח מנשב ואני אומר שאינו טעות סופר כי אין הכוונה מה שהרוח מנשב ממילא כי אם כוונת רש"י אותו רוח שהוא עושה ע"י פתיחת ונעילת הדלת ועפ"ז מתורץ כל הקושית שהוקשו תוס' על פי' רש"י וכן מוכרת בפי' הרא"ש פי' כל כתבי סי' ט' ע"ש

תוס' באמצע דבר וכן משמע בגמרא (דף ט"ו ע"ב) וכו' ולי אין ראי' משם דדיוקא דהתלמודא שם מדקתני ר"ש בכבתה מותר לטלטלה משמע כל שלא כבתה כגון נר שכבה והולך פליג אדר"א בר' שמעון אע"ג דאין בו שמן וכן היא להדיא בש"ס שם (דף מ"ד ע"א)

רמב"ם פ' שני מהלכות יו"ט דין ג' ומקורו בביצה דף כ"ו וכן בהמת קדשים שנולד בו מום ביו"ט הואיל ולא היתה דעתו עליו מעיו"ט אסור לשחטו ביו"ט לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירים החכם במומן ויביא זה לשחוט בו מום וקשה לפי מה שפסק רבינו כר"ש דס"ל אין רואין מומין ביו"ט מטעם מוקצה א"כ ר' יהודא דס"ל רואין ע"כ לא ס"ל טעם מוקצה ומ"ש בכל דוכתי' דמחמיר ר' יהודא במוקצה טפי מר"ש כמו שהקשו תוס' לא ראיתי לאחד לבעלי מחברים שהרגיש בזה ונראה דרבינו אזיל לשיטתו שכתב בפ' המשניות דר"י ס"ל דאף דנולד מום ביו"ט מותר לשחוט משום צער בע"ח כדי שיוכלו להעלות הבכור מבור דחינן את המוקצה ור"ש לא חש לזה שהעמידו דבריהם אפי' במקום צער בע"ח וא"כ בין ר' יהודא ור"ש תרווייהו ס"ל איסור מוקצה אלא דפליגי בהא (נראה דכוונת הגאמוז"ל היא רק במום עובר מעיו"ט בזה י"ל בעלמא ס"ל לר"י אין רואין וכמ"ש הרמב"ם אבל במום קבוע מעיו"ט ס"ל לר' יהודא רואין כדמוכח מסוגי דלקמן גבי ר' זריקא ור' אמי וטעמא דר"י במום קבוע מעיו"ט וודאי לא מסח מיני דעתא רק דקושיית הגאמוז"ל היא על מום עובר מעיו"ט טיאה ווייל) אבל קשה לפ"ז מאי פריך ולפלגי ברואין מומין בעלמא אימא בעלמא ס"ל לר"י ג"כ אין רואין אלא בבכור שנפל לבור ס"ל רואין משום איסור צעב"ח וי"ל דאי הוי משני הכא הוי קשה הא דתני בסיפא ואי לאו לא ישחוט והא מוקצה היא ופשיטא דלא ישחוט ואין לתרץ כדמשני בנפל בי מום עובר מעיו"ט והשתא הוי לי' מום קבוע מאי דתימא