מנחת נתנאל מב

על הרב מהרש"א דהא מדכתב הרא"ש אפי' בחול ודעתו לשתות יין בתוך הסעודה אין צריך לברך שבתוך הסעודה א"כ ש"מ דאין צריך לברך ברכה אחרונה על היין שלפני הסעודה שאל"כ הי' צריך לברך שוב על היין שבתוך הסעודה וא"כ תו שכתב הרא"ש וגם אין צריך לברך ברכה אחרונה על מה ששתה משנה שאינו צריכה היא. איברא שכוון בזה וגם אין צריך לברך ברכה אחרונה על מה ששתה קודם הסעודה אע"ג שאין שותה יין בתוך האכילה והיא מטעם שכתב רבינו לקמן סי' כ"ז שהיין קודם הסעודה ג"כ כמו דברים הבאים בתוך הסעודה דבה"מ פוטרותו שבא לפתוח בני מעיים וזהו שכתב המהש"ל שאין כן דעת הרא"ש ודוק

דף ק"א ע"א בגמרא כי הוה מקדש אמר לן טעימו מידי דילמ' אדאזילתו כו' לכאורה הא דאמר רבה לתלמידיו טעימו מידי היינו בתר דקדיש להו וליתא דהא ע"כ בתחילה כוונו התלמודים לצאת בקדושא דרבה דצריך דעת שומע ומשמיע ודעתם הי' לאכול בביתם א"כ ס"ל כרב דלשמואל לא מהני במקדש כאן ע"ד לאכול במקום אחר וא"כ למה לי' לרבה לומר דילמא אדאזילתו מעקר לכו שרגא הא מטעם זה כוונו בתחילה לצאת בקידוש שלו אלא הכי הל"ל טעימו מידי דבקידש דהכא לא נפקיתו דהלכתא כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה אלא ע"כ דהכי פרישו כי הוה מקדש אמר לן טעימו דהיינו כל זה מרבה לתלמידו קודם הקידוש שיכוונו לצאת בקידוש שלו וע"ד זה אמר להו טעמי כאן מידי בביתי דילמא אדאזילתו ומזה סתירה לראי' ט"ו בסי' רע"ג ס"ק ב' ע"ש ודוק

ע"ב מדקתני עקרו וכו' וטעמא דהניחו שם זקן או חולה הקשה במרדכי בלא דיוקא ה"ל למיפרך דאפי' בהניחו שם זקן או חולה תני כשהן חוזרין אינן טעונין ברכה לכתחילה הא אי אכלו במ"א טעונין ברכה לכתחילה אפי' בדברים הטעונין ברכה במקומו אלא דמפורש היא הקושיא בלשון דיוק עכ"ל ע"פ פירוש מהר"ם מטיקטין ודבריו תמוהין דא"כ לא משני ר"נ בר יצחק מידי דר' חסדא דאמר כמאן דהא רבנן נמי קתני וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה אבל במקום אחר טעונין ברכה לכתחילה אלא ע"כ כמו שכתבו תוס' בד"ה תני' כוותי' כיון דחזרו אין צריך ברכה ש"מ דעמידתו ממקומו לא הוי גמר אכילתו ה"ה במקום אחר ולשון המרדכי ודאי צריך תיקון וכן צ"ל דהוי מצי לאקשויי מגופי דברייתא דקתני טעונין ברכה לכתחילה היינו מסיפא כשלא הניח שם זקן או חולה וע"ז מתרץ אלא מפרש היא הקישיא ועיין בפי' מהר"ם מלובלין בפ' כירה (דף מ"ו) ד"ה כבתה שכותב שם כלל גדול בענין לפעמים מקשה מרישא ולפעמים מדיוקא דסיפא עי"ש ותמצא ביאור המרדכי ודוק

דף ק"ב ע"א בתוס' ד"ה תני' כוותי' דר' חסדא פי' רשב"ם הא דלא מייתי ת"כ מרבנן דר"י ואע"ג דחזרו ומייתי ראי' לר"ח כו' עכ"ל ולי נראה ליישב שני קושית הללו והוא דודאי מחכמים דר"י לא הוי מצי למייתי ראי' לר"ח דה"א דחכמים כר' יוחנן ס"ל והא דקתני עקרו להודיעך כוחו דר"י וכ"ת הך ברייתא דקתני שינוי מקום צריך לברך בדברים שאין צריך ברכה במקומו אמאן תרמיי' דא"ל דאתי' כר"י משום הכי מייתי תני' כוותי' דרב חסדא דקתני חזרו אין צריך לברך וכ"ת דחזרו דוקא אבל שינוי מקום צריך לברך א"כ נולד לנו ראי' לר' חסדא מדרבנן דר"י וליכא למימר דרבנן כר"י ס"ל א"כ הך ברייתא דקתני שינוי מקים צריך לברך אמאן תרמיי' וליכא למימר דאתי' כר"י קשה אמאי תני שינוי מקום צריך ה"ל למתני רבותא יותר אפי' חזרו לר"י צריך לברך אלא ע"כ צ"ל דאין לנו לחלק בין חזרו למקומו או מקום אחר א"כ תני' כוותי' דרב חסדא מהך ברייתא דקתני חזרו ועקרו אין צריך לברך ואם נפשך לומר דלעולם יש לחלק בין חזרו למקום אחר מהך ברייתא דקתני שינוי מקום צריך לברך אתי' כרבנן ומאן דאמר דוקא שינוי מקום צריך לברך אבל בחזרו אין צריך לברך כאידך ברייתא ליכא למימר הכי דא"כ אבל תני כוותי' דר"ח מדרבנן דר"י וליכא למימר ה"ה דברים שאין טעונין ברכה הא דקתני עקרי להודיעך כוחו דר"י קשה אדרבא ה"ל לאשמועינן כח דהתירא ואין לומר כמו שפי' הרשב"ם דאין כחו כח וחשיבות אם אין צריך לברך דסברא היא דכיון שלא הי' היסח הדעת בנתיים למה יחזור לברך כי כל זה לר"י דסבירא לי' מסברא דהליכה לא הוי כהיסח הדעת אבל אם נאמר דחכמים ס"ל לחלק בדברים שאין טעונין ברכה בין חזרו ללא חזרו ש"מ דס"ל דהליכה מקרי היסח הדעת בודאי אי ס"ל לרבנן בדברים שאין טעונין ברכה במקומו כשחוזר למקומו דאין צריך ברכה ה"ל לאשמיעינן כח דהתירא הזה אלא ע"כ או אתה צ"ל דחכמים ס"ל בדברים שאין טעונין ברכה במקומו דאפילו בשינוי מקים אין צריך לברך כר"י או אפי' חזר למקומו צריך ברכה ועפ"ז מיושב דברי הרא"ש דס"ל כשיטת התוס' דיין הוי דברים שאין טעונין ברכה במקומו וס"ל דבמה דברייתא ד"ה לחלק היא א"כ קושית התוס' במ"ט אמאי לא מייתי ראי' לדר' חסדא מחכמים דר"י ועפ"י מה שכתבתי מיושב היטב ודו"ק

הואיל מנהגא הוא לסיום המסכתא לנעוץ סופו לתחילתו אכתוב בדרך קצרה מה שנלפע"ד סוף המכילתן ברכות שהחיינו מי מברך כהן מברך או אבי הבן מברך דקעביד מצוה והלכתא אבי הבן מברך שתיים והתחלת המסכת כתוב אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. הנה בטור סי' תל"ב כתב ז"ל ובעהעיט"ר כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע לי' זמנו דהא מפורש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבדוק. והנה ודאי אי אמרינן דמברך על פדיון הבן שהחיינו אף דלא קבוע לי' זמן דהא אם אב לא פדה הוא עצמו צריך לפדות כשהוא גדול א"כ ודאי יש לברך על בדיקת החמץ שהחיינו כמו פדיון הבן כיון דמזמן לזמן אתי אך הרא"ש כתב שאין לברך שהחיינו שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל אך הרש"ל כתב וז"ל ותימא דהא איסור חמץ קודם הרגל ומשעת זביחת הפסח אסור הוא שהוא חול גמור ואסור מן התורה והכי קיי"ל וא"כ למה לא מברך שהחיינו ואינו דומה לעשיית סוכה ולולב שלא קדים מצותם לרגל וע"ז תירץ הב"ח בסי' הנ"ל וז"ל ונ"ל דלק"מ דדברי הרא"ש הם ע"פ מה שנתבאר בדבריו דברכה זו שבליל י"ד אינו בא על מצות עשה שבתורה אלא על מצות חכמים שהצריכו לבדוק אחר החמץ שאינו ידוע להוציאו מן הבית א"כ מצות בדיקה זו אינו בא אלא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד שלא נמצא שום חמץ ויבא לאכלו במועד והתוס' נתן טעם דהחמירו בבדיקה באיסור חמץ