מנחת נתנאל מא

ומדאורייתא ומדרבנן אסור במזיד ומתני' איירי להתיר בשר באכילה ואסור במזיד והניחו בצ"ע. וי"ל מדקאמר בברייתא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר בין בשוגג ובין במזיד ועל הדם מרצה במזיד אפילו מדרבנן וא"כ ע"כ דמרצה הציץ על הבשר במזיד ג"כ מדרבנן דהא תני לה בחד בבא על הדם ועל הבשר בין בשוגג ובין במזיד ודו"ק

תוס' בא"ד והא דדייק בגמרא הא נודע ואח"כ נזרק לא היינו להתיר בשר באכילה. ויש לדקדק לפי זה ע"כ הא דטומאת הגוף אין הציץ מרצה היינו נמי להתיר בשר לאכילה כדאיירי רישא וא"כ היכי ס"ד דבטמאת הגוף הציץ מרצה אם נזרק בשוגג והיינו להתיר בשר הא לא ס"ד דהציץ ידחה ל"ת שבתורה וא"כ הא דקאמר ר' שילא משו"ה לא תני רישא במזיד משום רבותא דסיפא אף אם קתני ברישא ובסיפא מזיד מ"מ ידעינן בסיפא בטומאת הגוף אפי' בשוגג לא הורצה ונראה דודאי לר' שילא פי' המתני' בפי' רש"י לענין פטור פסח שני דקושיית תוס' אינו אלא לרבינא ודו"ק

דף פ"ד ע"ב בגמרא אלא שבירת העצם בנא איכא בנייהו מאן דאמר כשר הא כשר היא ומאן דאמר ראוי לאכילה השתא אין ראוי לאכילה ר"נ ב"י אמר כל כה"ג יש בו משום שבירת עצם מאי טעמא דהא חזי לאכילה דמטוי לי' ואכיל לי' ע"כ וקשה לי הא אכתי י"ל איכא בנייהו שבירת העצם במבושל מאן דאמר כשר הא כשר ולמאן דאמר אין ראוי לאכילה השתא אין ראוי לאכילה ומאי תאמר דהא חזי לאכילה דמטוי לי' ואכיל הא אסקינא לעיל בסוף פ' כל שעה (דף מ"א) בשלו ואח"כ צלאו חייב וניחא לי' דכל זה התם לרבנן דדרשי ובשל מבושל להך דרשא אבל רבי דדריש בישול מבושל לשאר משקין באמת בשלו ואח"כ צלאו פטור והכא בשמעתין מאן דדריש ראוי לאכילה היא רבי וא"כ לדידי' ראוי לאכילה דמטוי לי' ואכיל ומזה נסתר תירוץ של הלחם משנה בפ' שמנה דה"ל קרבן פסח שפסק הרמב"ם צלי קדר חייב וצלאו ואח"כ בשלו נמי חייב חד כרבנן וחד כרבי ותירוץ דפסק כרבי אלא בצלאו ואח"כ בשלו מחייב כר"י דסבר בשיל מבושל לענין ברכה ע"ש ומה יענה בזה שהרמב"ם מחייב בשלו ואח"כ צלאו חייב ואי כרבי ע"כ מוכח דהיא סבר פטור לפי מה שהוכחתי אלא ע"כ צ"ל כתי' כ"מ שם ודו"ק

דף צ"ט ע"א בגמרא מאי ארי' ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וימים טובים נמי י"ל לפי מה שכתבו תוס' דסעודת שבת ויו"ט מצי אכיל להו מבעוד יום והפוסקים כתבו דמצוה לאכול מבעוד יום להוסיף מחול על הקודש משא"כ בפסח דוקא בעינן עד שתחשך דאיתקש לפסח וא"כ בערב שבת ויו"ט דאסור לאכול ממנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב אבל קודם למנחה מותר לאכול דזה שיעור עיכול הוא אע"ג שזמן אכילת שבת היא מבעו"י וא"כ נשמע לערב פסח שאסור לאכול מצה עד שתחשך וא"כ ה"א שמותר לאכול ממנחה ולמעלה דמ"מ שיעור עיכול היא עד שחשיכה וא"כ ודאי צריכא רבא דצריך לאשמועינן ערבי פסחים

דף ק' ע"א בגמרא ולר' הונא מי ניחא והאמר וכו' מכלל דפליגי בתרווייהו הקשה מו"ר הגאון נ"י ודאי לר"י ערב פסח אסור דהיינו מט' ומחצה אבל ר' יהודא סבר אפי' מט' ולמעלה אסור וע"ז אמר ר' יוחנן הלכה כר"י בערב פסח מכלל דפליג ר' יוסי וסבר בע"פ מותר דהיינו מט' ולמעלה ובערב שבת ס"ל לר"י אפי' מט' ומחצה מותר לאכול אבל בערבי פסחים משום חיובא דמצה מודה ר' יוסי דאסור מט' ומחצה ולא צריכא אלא לר"י ומתני' דתני סמוך למנחה היינו מט' ומחצה כמשמעות המאור והרמב"ן שמפרשי סמוך היינו ט' ומחצה וצ"ע. וקושיא זו היינו לאיכא דאמרי ר' יוסי בר חנינא אבל למאן דגריס אמר ר' ירמי' אמר יוחנן אין מקום לקושיתי' דהאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה וק"ל עוד הקשו מאי פריך מר' יוחנן מכלל דפליגי בתרווייהו באמת ר' יוסי פליג בתרווייהו אלא דרבי סתים במתני' אליבא דהלכתא לכך תני ערבי פסחים כר"י ובערב שבת הלכתא כר' יוסי וכן מצינו בריש ביצה בשבת סתים כר"ש וביו"ט כר"י אליבא דהלכתא אמנם לפי מ"ש ר' יחיאל מדפסק כר' יוסי בהפסקה בהאי עובדא מכלל דלכתחלה לא קמ"ל כוותי' א"כ מ"מ קשה מאי ארי' דתני ערבי פסחים אפי' ערב שבת ויו"ט נמי אבל לאחר העיון אין מקום לדברי ר' יחיאל די"ל דהאי עובדא הוי בע"פ ובהא פסק כר' יוסי דבדיעבד שרי אבל בע"ש ויו"ט אפילו לכתחילה מותר אלא שר' יחיאל הוכרח לפרש דהאי עובדא הוי בערב שבת דאי בע"פ הא אמר ר' יוחנן הלכתא כר"י בע"פ בהפסקה א"כ קשה הלכתא אהלכתא. אך כל זה אם נאמר דר' יוחנן פסק הלכתא כר"י לענין הפסקה אבל אם נוכל לפרש ר"י דפסק כר' יהודה לכתחלה בע"פ י"ל דהא עובדא הוי בע"פ וקבלו הלכה כר' יוסי לענין הפסקה א"כ לפי מה שאמרנו דרבי סתים למתני' אליבא דהלכתא וא"כ ר' יוחנן דאמר הלכתא כר"י היינו לכתחלה וצ"ע

שם ע"ב בתוס' ד"ה ידי קידוש יצא וכו' ולא פליגי מה דאמר רב בשלא הי' בדעתו לאכול בבית שקידש עכ"ל רצונו שהי' בדעתו לאכול בסוכה וע"כ צ"ל אע"ג דס"ל לרב דאין צריך קידוש במקום עונג אבל הקריאה צריך להיות לשם עונג

שם ע"ב בתוס' ד"ה ידי קידוש יצא כו' ולא פליגי דרב נמי ס"ל להא דשמואל אם הי' בדעתו לאכול בבית שקידש ונמלך לאכול בבית אחר שצריך לקדש קשה לפי' מה דאמר בשמעתין ואף ר"ה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה דר"ה קדיש ואתאקרא לי' שרגא ועייל וכו' הא בכהא"ג רב נמי ס"ל דצריך לקדש והא דאמר רב אותן שקידשו בבית הכנסת ידי קידוש יצאו היינו כשדעתם הי' בשעת קידוש לאכול בביתם. ויש לישב בדוחק דודאי לרב אם בשעת קידש כיון בדעתו לאכול ע"י קידוש זה בבית זה ונאנס ודאי אין צריך תו לקדש דהא מ"מ הקריאה הי' לשם עונג אלא דבירושלמי איירי כשקידש בבית זה ונמלך לאכול במקום אחר כיון דעקר במתכוון במה שהי' דעתו לאכול באותו מקום כשקידש הוי כמי שקידש שלא לשם עונג אבל לשמואל שצריך דוקא קידוש במקום סעודה אף כי נאנס לא יצא ידי קידוש וק"ל

בתוס' ד"ה ידי יין לא יצא וכו' אבל אם נמלך אינו פוטר ואף צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש אבל כתב מהרש"ל ואין דעת הרא"ש כן לברך ברכה אחרונה על יין שלפני המזון עכ"ל ומהרש"א השיג עליו וז"ל לא ידעתי היכן מצא כן בדברי הרא"ש שהרי הרא"ש כתב אפילו בחול ודעתו לשתות יין כו' אין צריך ברכה אחרונה והיינו כדברי התוס' בעצמן וק"ל עכ"ל ואני תמה מאוד