מנחת נתנאל לז

לכתחלה וגדי וטלה אסורים אפילו בדיעבד דלא כהרא"ש שכתב להתיר עגל בשם התוס' כן נ"ל לפע"ד. וזה ניחא האי דלא הקשה אהך דתודס אדר"י דה"א גדי מקולס אסור אפי' בדיעבד שאינו מקולס אינו אסור אלא לכתחלה כמו שהקשה הב"ח אלא שהשתא פריך על רב פפא דאמר דווקא בשר אבל חיטא לא ע"ז פריך ובשר לא ר"ל ובשר לית לי' היתר איתיבי גדי מקולס אין שאינו מקולס לא אלא ע"כ צ"ל דגדי מקולס אסור בדיעבד משא"כ גדי סתם אינו אסור לכתחלה מטעם דנראה כאוכל קדשים בחוץ אלא ע"כ צ"ל דזה הטעם דקרוב למעילת קדשים אינו טעמם מספיק אפי' לכתחלה דאלת"ה הל"ל הך טעם דמטעם זה אסור אפי' עגל ופרה והנה מכרחים לומר דלית להאי טעמא וא"כ עגל ופרה אינו אסור אפי' לכתחלה וא"כ קשה לרב פפא אמאי אמר חיטי לא הלא בשר נמי יצא מן הכלל לחלק דהיינו עגל ופרה וזה הוא שדייק ובשר לא איתיבי שהם כב' קושיית ודו"ק היטב

וע"ז משני גדי מקולס בין אמר ובין לא אמר וא"כ לפי האמת עגל ופרה אסור מטעם קרוב למעילת קדשים והאי דלא אמר רב יהודה הך טעמא דהך טעמא אינו מספיק לאסור אלא לכתחלה משא"כ קרוב לאכילת קדשים אסור אפי' בדיעבד וזה דווקא בגדי וטלה ודברים אלו ראי' ברירה למש"כ בס' מגן אברהם דגדי וטלה אסור בדיעבד ושאר בשר לכתחלה אסור וניחא השתא מה שמסיים על השלחן ערוך בס' תס"ט שכתב אסור לומר על שום בהמה בשר זה לפסח מטעם שנראה כאוכל קדשים בחוץ וקשה לי אם נאמר הטעם כאוכל קדשים א"כ אין לאיסור אלא גדי וטלה כמש"כ הרא"ש אבל לפי דברינו ניחא דוודאי כל הבשר אסור מטעם קרוב למעילת קדשים דש"ע סיים הטעם אכילת קדשים לאסור אפי' דיעבד וגדי וטלה מטעם זה אף שאינו מדוקדק בש"ע אבל לפי האמת קאי לדינא דברים אלו ודו"ק

ד' ס"ו ע"א תוס' ד"ה מה מועדו האמור בתמיד וכו' ואי מגזירה שוה ילפינן הא אצטריך כו' הקשה מהרש"א ומאי קושי' דאימא דה"ק דלהכי אצטריך לי' ג"ש כו' משום דאיכא בכל חדא מנייהו חומרא דליתא באידך ע"ש והנה אנחנו יכולים לתקן קושי' זו דאי כהבנות מהרש"א הוה לי לתוס' לקצר בדבריהם והוה לי' למימר ועוד דקאמר התם וצריכא ואי בגזירה שוה ילפינו מאי צריך לצריכותא וכו' אלא ש"מ דעיקר קושייתם דהוי לי' לתלמודא למיעבד חד צריכתא דאי כתב רחמנא תמיד שכן תדיר וכליל וכיון דצריך במועדו גבי פסח פשיטא דצריך מועדו גבי תמיד למילף פסח מתמיד לענין שבת בג"ש ודו"ק

דף ע' בגמרא ש"מ חגיגת ארבעה עשר לאו חובה היא דאי ס"ד חובה היא תיתי בשבת ופי' בתוס' דהוי קרבן ציבור וקבוע לה זמן וקשה כיון דחגיגת י"ד לא כתוב בפי' מועדי' א"כ מה בכם אם היא קרבן הקבוע לו זמן והא פסח ותמיד ועומר ושתי לחם לכלהון מצרכינן קרא בכיצד צולין שידחי שבת וא"כ הכא מנ"ל כמו שהקשו תוס' ע"ב בד"ה הא ודאי קרבן ציבור כו' ע"ש ונראה דהכי קאמר דאי ס"ד חובה היא מה"ת א"כ מסתבר טפי לאוקמי הקרא דוזבחת פסח בחגיגת ארבעה עשר מלאוקמי אמותר פסח שיקרב שלמים ובזה ניחא מ"ש התוס' בד"ה מאי טעמא בסוף הדיבור דסבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא ויש לדקדק אימא דסבר כתנא דלא ילין וכבר כתבו תוס' לעיל ד"ה לאו חובה דלהאי תנא דוחה שבת וא"כ אייתר לן קרא דוזבחת על חגיגת ט"ו דבהא לא שייך תי' מהרש"א ולפי מ"ש ניחא דלהאי תנא דדוחה שבת היינו מטעם דדרשינן הקרא דוזבחת על חגיגת י"ד ולא אמותר פסח ולהכי צ"ל לבן דורסאי דחגיגת י"ד לאו דאורייתא דאי דאורייתא מסתבר לאוקמי קרא דוזבחת על חגיגת י"ד ולא על חגיגת ט"ו

אך קשה לפ"ז דמסתברי לאוקמי קרא דוזבחת על חגיגת י"ד מדרשות מותר הפסח א"כ תקשי לך לבן תימא מנ"ל דבא מן הצאן אימא אתי' קרא דוזבחת דאתי' מן הבקר וכ"ת א דאין היקש למחצה מסתבר טפי לאוקמי קרא דוזבחת על מותר הפסח כדי לקיים ההיקש חג לפסח בכל מילי דלא אתי' אלא מן א מלאוקמי וזבחת על חגיגת י"ד ולחלק ההיקש דלא אתי' אלא לשאר מילי לא דאתי' מן הצאן וזה ליתא דא"כ קושיית מהרש"א בד"ה מאי טעמא במק"ע אמאי כתבו תוס' דבן דרוסאי סבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא הל"ל דס"ל הקישא דבן תימא ותו לא צריך וזבחת אחגיגת י"ד וע"כ קאי על חגיגת ט"ו ומה שתירץ מהרש"א דאי ס"ל כבן תימא אכתי צריך וזבחת על חגיגת י"ד דאתי' מן הבקר דאי לאו וזבחת הוי ילפינן מזבח חג הפסח דלא אתי' אלא ק הצאן וגלי לן קרא דוזבחת דלא הקשו חגיגה לפסח אלא לענין שאר מילי כן כוונתו בחסר ויתיר קצת ע"ש ולפי מה שכתבתי אין זה יישב לקושיית מהרש"א דעדיפא לן לאוקמי קרא דוזבחת לחגיגת ט"ו כדי לקיים ההיקש זבח חג אכל מילי דלא אתי' אלא מן הצאן יען אמרתי ליישב קושיא זאת אגב אידך קושיא שהקשה מהרש"א דה"ה דהוי מצי לאוכיחו הכי מדהוצרך לאתוי קרא וטעמא אחרינא אליבא דבן דרוסאי ולא סגי לי' בהאי הקישא דבן תימא עכ"ל ע"פ מ"ש ספרי סוגי' דיש פלוגתת האמוראים בש"ס דזבחים (דף נ') דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש ומעתה איכא למימר דרב ס"ל דאינו חוזר ומלמד בהיקש ולפי מה שכתבו תוס' לעיל (דף ס"ו) בד"ה מועדו דתנאים חולקי' מה שפסח דוחה שבת וטומאה. אי ממשמעות' אי מג"ש מתמיד וא"כ בן תימא איכא למימר דס"ל כהך תנא דיליף ממשמעותא אבל בן דורתאי דאמר תמהנו על שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון כו' ליכא למימר דס"ל כהקישא דבן תימא דשמעי' ואבטליון מג"ש ילפינן ודבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש. להכי אצטריך רב לומר דטעמו מקרא דוזבחת דהיא משמעות וזבחת קאי אצאן ובקר ובצאן זובח אפי' בשבת וה"ה אבקר קאי והא שכתבו תוס' ד"ה מאי טעמא דלמא יהודא בן דורתאי ס"ל מדאיתקש חגיגת חמשה עשר לפסח ש"מ שאין לה תשלומין לא מקשינן אלא לענין תשלומין אבל לענין דחיי' שבת לא ילפינן מהקישא דאין חוזר ומלמד בהיקש כיון דנלמד בג"ש לענין דחיית שבת אלא המשמעות הקרא וזבחת קאי אתרווייהו אבקר וצאן וא"כ מתורץ נמי אידך קושית מהרש"א דהא דכתבו תוס' דבן דורתאי סבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא לא קאמר דס"ל הקישא דבן תימא דהתוס' כיוונו לומר דאפי' למ"ד דדבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש ובן דורתאי תמה על שמעי' ואבטליון דילפי מג"ש וא"כ אי אפשר ללמוד מהקישא דבן תימא ודו"ק. ועפ"ז ניחא מ"ש התוס' ד"ה בארבעה עשר הקשה בשם הרשב"א לכן תימא דדריש