מנחת נתנאל לו

דבלאו הא דר' דימי לא קשה מידי דהוי אמינא דר"י סבירי לי' טעם כעיקר לאו דאורייתא וכדפרש"י דסבר לי' כרבנן דפליגי עלי' דר"א דלית לי' טעם כעיקר ואייתר להו משרת להמ"ל וזר לוקין עליו בכזית מטעם המל"א אם כן אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי ואמאי צריך ר"א למילף חמץ מכל מש"ה מוכרח תוס' לחלק בין נפישי עיסה איסור ס"ל לרבנן המל"א דילפינן ממשרת וכותח נפישי היתר אלא דר"א דדריש כל גבי חמץ דריש לי' מיני' אפילו נפישי היתר מצטרף לאיסור והך מתני' דמקפה אתי' כר"א דאוסר אפילו נפישי היתר ולוקין עליו ודלא כסברא המאור. ור"י ס"ל כרבנן דר"א

ועפ"ז מיושב אמאי הציגו תוס' דבריהם שם בסוגי דנזיר שהקשה הרשב"ם אמאי לא משני משום טעם כעיקר ולא בשמעתין דהכי משום דשמעתין דהכי איכא לתי' כדקאמינא לעיל אבל בסוגי דנזיר אי אפשר לפרש כפירושו דא"כ מאי פריך התם ולאביי מעיקרא קא קשיא לי' מאי דקאמר ר' דימי הדר אמר לי' ליתן טעם כעיקר ופי' רש"י דמתחלה סבר אביי אפילו בשאר איסורין אמרינן היתר מצטרף לאיסור וע"כ יליף מנזיר ומשרת והדר אמר משרת לאו להיתר מצטרף לאיסור היא דאתי דלפי מה שפרשתי לק"מ דאיכא למימר אביי ס"ל כהך תנא דמשרת אתי' לטעם כעיקר ומתני' דמקפה נמי מטעם טעם כעיקר היא ומה דקאמר לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור לוקין עליו בכזית לר' דימי קאמר אליבא דר"י דלא ס"ל טעם כעיקר מדאורייתא ע"כ צ"ל לדידי' טעם דמקפה משום המל"א והאיך קאמר ר' דימי דבכל איסורין אין היתר מצטרף לאיסור ודו"ק. וע"פ דרך אחר אמרתי אפי' נאמר שלא לחלק הסוגי והא דפריך הכא והאי משרת להכי היא דאתי כ"ז נמי מדברי אביי ומ"מ יש ליישב מה שהקשה תוס' שם קושיית הרשב"ם ולא בשמעתין דפסחים כמו כן על התלמודא דפריך התם ולאביי מעיקרא קא קשיא לי' וכו' והדר אמר לי' ליתן טעם כעיקר ולא הכא בשמעתין והיא ע"פ מה שתירץ בני הבחור ידידי' שיחי' הא דהקשה תוס' שם בנזיר על הא דפריך ור"ע טעם כעיקר מנ"ל וא"ת דילמא לית לי' וי"ל דודאי אי לא דשמעינן מקרא אחרינא טעם כעיקר לא הוי מוקי משרת להמל"א דטפי הוי מסתבר לאוקמי משרת לטעם כעיקר וכו' ע"ש ולא הקשו ותירצי כמו כן בשמעתין בפסחים ואמר דא"א לפרש הכא בשמעתין דטעם כעיקר מסתבר דא"כ מאי משני דיליף מבב"ח מ"מ קשה מנ"ל לר"ע דהיתר מצטרף לאיסור דלמא דנוקי משרת אמסתבר לטעם כעיקר ול"ל דיליף מבב"ח דהא נזיר ליכא למילף מבב"ח שיש היתר לאיסורא וצריך משרת גבי נזיר לטעם כעיקר משו"ה צריכין לתרץ בסוגי דהכא על דרך ישוב אחר דליכא למימר דר"ע לית לי' טעם כעיקר א"כ קשה לר"י נילף כל איסורין מנזיר מכח ק"ו כדפריך ר' אחא בסמוך וע"כ צריך לומר דהוי נזיר וחטאת שני כתובים ורבנן אוקי חד להמל"א וחד לטעם כעיקר א"כ לר"ע נמי ה"ל לאוקמי הקרא הכי כי היכי דלא להוי שני כתובים וע"ז משני דיליף מבב"ח וא"כ אי מוקמת משרת לטעם כעיקר א"כ הדר הוי טעם כעיקר שני כתובים א"כ מאי אולמא האי מהאי כל זה בסוגי דרכא דגרסינן דיליף מבב"ח אבל בסוגי דנזיר לא הי' לתוס' תירץ זה דיליף מבב"ח כמו שכתבו תוס' להדיא שם וז"ל ובפסחים יליף מבב"ח ובכאן וקצר לומר מגעולי עכו"ם ע"כ תי' תוס' שפיר דטעם כעיקר היא מסתבר ולתרץ הכל בטיב טעם אמאי מקצר הש"ס התם דהתם בסוגי גרסינן אמר לי' ר' אחא ברי' דר' אויא לר' אשי לר"ע טעם כעיקר מנ"ל וא"כ התם ליכא לפרושי דפריך לר' יוחנן מנ"ל דהוי שני כתובים דהא ר' אחא בר אויא גופי' דפריך בסמוך לר"ע נמי נילף כל התורה מנזיר ור' אשי היא דמשני לי' דהוה שני כתובים וע"כ צריך לפרש כמו שתרצו תוס' דטעם כעיקר היא מסתבר וא"כ ליכא לשנוי דיליף מבב"ח דא"כ עדיין תקשי לך ה"ל לאוקי משרת על טעם כעיקר דהוא מסתבר דנזיר לא יליף מבב"ח דיש היתר לאיסורן לכך צריך לקצר הש"ס התם ודו"ק עכ"ד. ולפ"ז ליכא להש"ס למפרך הכא בשמעתין ולאביי מעיקרא ס"ל דכל אסורין המל"א דנילף ממשרת והדר פריך דצריך משרת לטעם כעיקר דה"א דהכי פריך והא מבעי' משרת לטעם כעיקר דתני' וא"כ ר' יוחנן כמאן ס"ל והך ברייתא תיובתא אלא דאיכא למימר דר"י ס"ל כרבנן דר"א דלא ס"ל טעם כעיקר אמנם מ"מ פריך שפיר דלרבנן דמתני' נמי דרשו משרת לטעם כעיקר אלא דהוי נזיר וחטאת שני כתובים בטעם כעיקר אבל ר"י דדריש משרת להיתר מצטרף היא דלא כמאן כל זה בסוגי דהכא אבל בסוגי דנזיר כבר אמרנו ועניני דס"ל להש"ס התם דטעם כעיקר מסתבר היא וא"כ ע"כ צ"ל דרבנן דר"א מוקי לה הך משרת להמל"א ולית לי' כלל טעם כעיקר דאי אית לי' טעם כעיקר אמאי פליגי רבנן אדר"א בכותח הבבלי הל"ל למילף מנזיר וקרא דחטאת אתי' להיתר מצטרף לאיסור כי היכי דלא להוי שתי כתובים ועדיף לן לומר דבכל התורה יליף מנזיר טעם כעיקר לא מפורש הקושיא מצד דלא כמאן מה פריך לי' התם שפיר מעיקרא מותיב לי' וכו' ודו"ק היטב

דף מ"ה ע"א בתוס' ד"ה כאן שלא במקום לישה פי' הקונטרס וכו' תיפוק לי' פחות מכזי' לבער שלא במקום לישה עכ"ל ונ"ל ליישב פ"ה שאין הכונה שפחות מכזית חייב לבערו כ"א בעריבה יש יותר מחצי זית אחד ועריבה מצטרף משא"כ בבית משו"ה צריך לומר הטעם זמנין דמכנפי אהדדי וכן איתא בירושלמי בלשון זה עריבה מצרף בית אינו מצרף וכפי' רש"י בד"ה מכלל דפחות מכזית וכו' אע"ג דאיכא פלגי זיתי טובא

ע"ב בתוס' כופת שאור שיחדה לישיבה כו' עוד ה"נ פליגי גבי חמץ עכ"ל עיין פירוש מהרש"ל ומהרש"א השיג עליו וז"ל ואין מובן לי דהא קושטא לת"ק דטח בטיט מהני לבטל וכו' ע"ש. ואני אומר דכוונת מהרש"ל דהא דטח בטיט מהני לבטל דת"ק היינו כשטח הכיפת מכל צדדיו ומיפסל החמץ בכך וכן הוא ברא"ש ואינהי פליגי דטח בטיט ע"ג לחוד לתקן ישיבה ודו"ק

דנ"ג ע"א בגמרא ובשר לא מיתיבי כו' יש לדקדק הל"ל תיכף אמימרא דרב יהודה. ועוד לכאורה נראה מיותר האי לישנא ובשר לא הל"ל בקיצור מיתיבי וכו'

בתוס' ד"ה מפני שנראה כמקדיש קדשים כו' הל"ל שהוא קרוב למעילת קדשים ע"כ נראה ליישב הנה לכאורה קשה דלפי תירוצם נמי הל"ל דהוה קרוב למעילת קדשים דמטעם זה אסור אפי' עגלי פרה ובכור ופשוט דמהאי טעמא אינו אסור אלא לכתחלה דכך אמר רב יהודה שנראה כאוכל קדשים בחמץ דמהאי טעמא אפילו דיעבד. והנה לפ"ז מוכח מדברי תוס' דעגל ופרה ג"כ אסור