מנחת נתנאל לה

דף מ"ב ע"א בתוס' ד"ה ור"א וכו' ואין להקשות שתוס' ה"ל להקשות האיך אמר ר"נ שת"ק ר"א היא הלא הסיפא היא ר"א אלא ע"כ צ"ל שהוא ר' אליעזר די"ל שהתוס' רוצה להוכיח אפילו לר"י אך לפי זה קשה אמאי שכתב בתוס' ואף אי הוי חמץ דגן גמור ע"י תערובות בקצרה ה"ל להקשות לר"י ע"כ ברייתא דתו"כ דר"י הוא ר"א א"כ אי הוי תכשיטי נשים חמץ ע"י תערובות ה"ל לחשוב תכשיטי נשים בהדי אינך תערובות ואפשר לפרש דאליבא דר"י איכא לאוקמי הברייתא כר"מ דאמר שניהם בלאו והא דאמר מאן שמעת ר"א ה"פ ר"י היא דקאמר לר"נ לדידך דאמרת שר"א סבר דוקא נוקשה ולא תערובות א"כ בברייתא דתני עירובי בלאו מאן שמעת ע"כ ר"א היא. אבל לר"י שפיר אתי הברייתא אפי' כר"מ ואין להקשות אי כר"מ אמאי לא תני נוקשה בברייתא שהיא בלאו דהא לר"י נוקשה קיל טפי מתערובות ואי לא קתני לה ה"א דנוקשה אינו בלאו. וי"ל דהברייתא לא בא להורות רק שתערובות אינו בכרת דהא תני יכול יהי' ענוש כרת וכו' ודו"ק

דף מ"ג ע"א בגמרא מאן תנא ויש לדקדק מאי בעי הש"ס בזה לברר. ותרצתי דהכי פרישו לקמן תני שאור ישרף והאוכלו פטור וכאן תני הרי אלו בלאו ופריך מאן תנא דהאי סתמא ומאן תנא דהאי סתמא ודו"ק

ברש"י ד"ה מאן תנא וכו' ותכשיטי נשים בעיני' היא דברי רש"י אלו תמוהים מאד חדא למה פרס רש"י דוקא תכשיטי נשים ולא שאר חמץ נוקשה ועוד הא ר"א לחוד סבירא לי' הכי אבל סתם מתני' לית לי' כי אם ג' מיני אומנות ונראה דקשה לרש"י מאי פריך התלמוד מאן תנא ולא ניחא לי' למימר זה הכלל עד סוף המשנה הכל מסיום דברי ר"א וצ"ל דליכא למימר הכי דא"כ אי ר"א אמר זה הכלל מה אתי לרבוי בשלמא אם זה הכלל רבי הוא שסידר המשנה והסכים בזה לדברי ר"א אתי' זה הכלל תכשיטי נשים וזה כוונת רש"י דנראה מהך מקשן דפריך מאן תנא דס"ל תכשיטי נשים אתי' בזה הכלל וק"ל

בתוס' ד"ה מאן תנא וכו' משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי נוקשה למלקות אפי' איסור לית בי' ע"כ ר"ל דאל"כ קשה מאי פריך הש"ס מאן תנא לימא דהרי אלו וכו' הם מסוים דברי ר"א ורבנן סברי דלית בי' אלא איסור לבד לכך מפורש תוס' דאי לאו מלקות אפילו איסור לית בי' ודוק. ומה שהקשה מהרש"א בזה הדיבור דהא בתערובות פליגי חכמים דאינו בלאו אפ"ה אית בי' איסור וכו' עכ"ל לק"מ שאני תערובות דרבנן דרשינן כל לענין חצי שיעור כמו ר' יוחנן כמ"ש תוס' (בדף מ"ד) ד"ה לענין חמץ וכו' שהיא דאורייתא ולא לענין מלקות אע"ג דהתם בעין הוא הואיל והכא מעורב ח"ש סברי רבנן דהוי כמו בעין והא דאמר לקמן ורבנן דלא דרשינן כל היינו לענין מלקות אבל תוס' אמרו דבריהם בנוקשה דלית בי' שום קרא ודוק. וקושיא ב' משיאור לר"י דמלקות לית בי' ואסורא אית בי' וכו' עכ"ל לק"מ דשאני התם דהיינו טעמא דר"י שהוא מסופק או שיאור חמץ גמור או מצה מעליית' הוא משו"ה לכתחילה שיאור ישרוף דילמא חמץ גמור הוא ואם אכלו פטור דילמא מצה מעלייתא היא והוי התראות ספק אבל תוס' סבר דבריהם בנוקשה דלית בי' ספיקא ודו"ק. ולפי דברים הללו נסתר מה שפרשתי לעיל בהמקשן מאן תנא שהוא נגד סתמא דלקמן ששאני התם דטעמא משום ספיקא וק"ל

דף מ"ד ע"א בגמרא היכי דמי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור והקשה תוס' שם בנזיר אמאי לא משני משום טעם כעיקר דהא איהו מייתי בסמוך משרת ליתן טעם כעיקר גם בחידושי מהר"ם הקשה כן ותירצו בדוחק ולי נראה דלק"מ דמותיב לי' אביי אליבא דר"י דאמר שם בע"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו ומדבריו מייתי רש"י בחולין דטעם כעיקר לאו דאורייתא דהכי ס"ל לר"י ובעה"מ והראב"ד מפרשו להא דר"י דס"ל טעם כעיקר דאורייתא אלא שאין לוקין עליו כיון דילפינן במה מצינו מגעולי עכו"ם או מק"ו מנזיר ואין מזהירין מן הדין. אלא שר"ת מפורש להא דר"י דס"ל טעם כעיקר דאורייתא ולוקין עליו והיינו כשיש טעם בכזית בכדי אכילת פרס וזה טעמו וממשו והנה אביי ס"ד כזית בכדי אכילת פרס ע"י תערובות לאו דאורייתא א"כ ע"כ מפרשין להא דר"י או דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא או אף שהיא דאורייתא אין לוקין עליו וע"ז מותיב לי' שפיר דהא אמר רבה בר חנה הואיל וזר לוקה עליו בכזית א"כ ע"כ לאו משום טעם כעיקר אלא משום דהמ"ל ועם זה מיושב מה שהקשה על המאור דמפורש לר"י טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו אע"ג דטעם כעיקר מן התורה כיון דמדינא יליף אין לוקין עליו א"כ מאי פריך לרב דימי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור הא ר"י ס"ל כל מה דנלמוד מדינא אין לוקין עליו א"כ אף לדבריך דנלמוד כל התורה מנזיר לענין המל"א מ"מ אין לוקין עליו וע"פ מה שכתבתי מיושב דכל זה שהוכחתי לרב דימי דש"מ אף גם דבר שילפינן מדינא מ"מ לוקה עליו והא דלא פריך אדר"י התם טעמו ולא ממשו הוי אמינא דר"י נמי ס"ל הכי אלא טעם כעיקר ס"ל דלאו מדאורייתא ומשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור וק"ל. ולפי זה הקשיתי הא דדחקי תוס' דלא גרס לי' אלא מאי היתר מצטרף לאיסור דהוי מפליג בין נפיש איסור או היתר ה"ל לפרש כפשוטו דלאביי לא קשה דמפרש להא דמקפה מטעם כעיקר ורבנן דר"א לא ס"ל טעם כעיקר דהא אף לפי תירוצם צ"ל לאוקמי הך מתני' דמקפה כר"א כמו שתי' מהרש"א ע"ש ותרצתי דע"כ צריכין תוס' לחלק בסברא זו בין נפיש איסור או היתר דהא בלא"ה צריכין למימר דנאדי התוס' מתי' ראשון ואי משום דלא ניחא להו לאוקמי מתני' דמקפה אליבא דר"ע לחוד דהא אכתי בתי' שני צריכין לומר דמתני' דמקפה אתי' כר"א דלא כרבנן דכותח כמו שפירש מהרש"א א"כ מה מרוויח תוס' בתירץ אחר וניחא לן דכוונת תוס' לתרץ סוגי דנזיר דהתם גרס לי' אמר לי' אביי והאי משרת להכי היא דאתי. א"כ אביי אכתי לא אסיק אדעתא לאוקמי הך ברייתא כרבנן דר"ע בלחוד דא"כ לא הוי פריך מידי והאי משרת להכי הוא דאתי דאוקי לאוקמי הך ברייתא כרבנן דר"ע וזה שתירצו התוס' בתירוץ ראשין אינו אלא ע"פ סוגי דהכא דסתם תלמודא פריך והאי משרת להכי הוא דאתי מצינו למימר דאביי ידע מהך שנוי דהך ברייתא אתי' כרבנן דר"ע ומעתה אי אפשר לפרש כפירושו דתיקשי לך כיון דקושית אביי מכח ר' יוחנן דהתם א"כ בלא הך דר' דימי נמי ה"ל לאקשוי מברייתא דמשרת דילפינן מיני' טעם כעיקר וא"ת דהוי דאורייתא אלא שאין לוקין א"כ מתני' דמקפה תיובתא דאמר הואיל וזר לוקין עליו וליכא למימר