מנחת נתנאל לד

אפי' לר"ש ע"ש ולכאורה אין הבנה לדבריו דהא לר"ש מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל ותוס' כתבו לעיל דמ"ש ביכורים א"כ אמאי צריך ר"נ לומר שביכורים קבוע לה זמן וע"כ צ"ל דר"נ ס"ל כתי' התוס' בזבחים דממטו להו התם אם לא שקבע להם זמן דמי לפסח וק"ל. וזה שכתבו תוס' בשמעתין דצריך קרא על מעשר לבית עולמים היינו לרבה דאליבא דרבה שפיר נוכל לקיים סברא זו ומעתה כיון שמתיישב דברי המהרש"א במה שהקשה ר"נ גאון אין צריך למ"ש מהרש"א בשם רש"י בשם מכילתא בכל מושבותיכם פרט למעשר וחלות תודה ול"ל להמכילתא סברת תוס' כיון דיש לו היתר כר"א לא יוכל ללמוד מעשר מבכל מושבות ע"ש דאיכא למימר ודאי לגבי ביכורים ומעשר נלמד מחד קרא בהא איכא סברת תוס' אבל לחמי תודה ומעשר שפיר נוכל ללמוד ממושבותיכם דלחמי תודה קודם שנשחט הזבח זה כמו זה ודו"ק

אך על הבנין שבניתי יש סתירה דהא יש להקשות במאי דאמר הדר בי' ר"ע הא ממושבותיכם ליכא ילפותא רק בזמן ירושלים כמ"ש תוס' ולא בזמן נוב וגבעון ע"כ אצטריך למדרש מהיקש מצה ומרור אפילו בזמן נוב וגבעון וליכא למפריך תו אפי' ביכורים נמי דאי מרבינן הא מרבינן נמי הא הא תברא סברא זו ממושבותיכם בזמן ירושלים דממעט ביכורים ה"ה לזמן נוב וגבעון וצ"ל דמסדר הש"ס הוכיח לדבריו דע"כ הדר בי' ר"ע דאל"כ תקשו ל"ל ושמרתם תיפוק לי' וכ"ת דס"ל כר"ע עוני כתיב תיפוק לי' ממושבותיכם וכ"ת דלחמי תודה נאכלין בנוב וגבעון מ"מ נלמוד גם מההיקש מצה ומרור מה מרור דליכא לחמי חודה אף מצה ועכצ"ל דהדר ר"ע מההיקש. ואם כדברינו לרבה בלא"ה ליכא למיפרך ל"ל ושמרתם תיפוק לי' ממושבותכם כיון דלא נשחט עליהם הזבח איירי ע"כ צ"ל דהא דקאמר התלמוד הדר בי' ר"ע אינו אלא לר"י א"כ אין מקו' לדברי התוס' דכתבו דהא דמעטינן ממושבותיכ' ביכורים היינו לזמן עולמים דלפי מה שהנחתי והוכחתו צ"ל לר' יוסף כיון דנאכל בנוב וגבעון תו ליכא למעט אפי' בבית עולמים ממושבותיכם כיון דנאכל בזמן נוב וגבעון בכל מושבות ודו"ק. ובשביל זה אני מוכח לחזור מסברא זו ולומר דר"י אפילו אם מסמיך ושמרתם על מושבותיכ' מ"מ מסתבר לאוקמי על לחמי תוד' ממעשר שיכול להיות לו היתר בכל מושבות כדר"א משא"כ לחמי תודה נעשית מתחילה על דבר שאין יכולין לאכול בכל מושבותיכם אם נשחט עליהם הזבח ומה שהקשתי מתחילה מהא דפריך לקמן תיפוק לי' מלחם עוני ויש לישב ע"ד אחר ובצירוף דקדוק דה"ל להקשות בתחלה מבכל מושבותיכם באשר שהיא מוקדם בקרא ועוד שהיא דרשה מוסכם בין לר"ע ובין לר' יוסי הגלילי ואח"כ ה"ל למפרך תיפוק לי' מלחם עוני ואמרתי דבלא"ה לא קשה מידי דה"א דרבה ור' יוסף ניחא להו לפרש מתני' אליבא דרבנן דר"ש דס"ל דביכורים אסורים לאונן א"כ ילפינן ביכורים דאינו יוצא בו מצה מלחם עוני ומצה של מעשר שני אליבייהו יליף מבכל מושבותיכם ואי הוי יליף לחמי תודה ובכל מושבותיכם הו"א בכל מושבותיכם אתי' דוקא ללחמי תודה אבל מע"ש שיכול להיות היתר בכל מושבותיכם אם נטמא כר"א ה"א מצה מצה ריבה. אבל השתא דמשני סבר לה כר"ע דאמר עני כתיב ויוצאין במע"ש פריך שפיר ותיפוק לי' מבכל מושבותיכם והא דמקשה בתחלה ותיפוק לי' מלחם עוני אימא ה"נ מהאי טעמא לא יליף לחמי תודה מלחם עוני דה"א דוקא לחמי תודה אבל מעשר שני כיון דאם נטמא פודין ונאכלות באנינות ה"א מצה מצה ריבה. וי"ל דהכי פרישו דמ"מ ורבנן דס"ל ביכורים אסור לאונן אתי' לחם עוני על מצות הביכורים דמסתבר טפי וע"כ מצות של מעשר שני יליף מבכל מושבותיכם א"כ פריך שפיר מלחם עוני נילף נמי לחמי תודה וביכורים דהאי מנייהו מפקת. וכל זה ניחא לרבנן דר"מ דס"ל ביכורים אסורים לאונן אבל לר"ש דס"ל מותר לאונן אליבא דידי' נוכל לומר דעוני קרינן ואתי' למצה של מעשר שני א"כ לר"ש לא קשה ל"ל קרא יתירא ללחמי תודה ת"ל מלחם עוני אי לא הוי כתיבי' קרא על לחמי תודה ה"א דלחם עוני אתי' ללחמי תודה דוקא אבל מצה של מעשר שני ה"א מצה מצה ריבה. אלא דסתמא דתלמודא פריך לרבנן דר"ש למה לי הני קראי ללחמי תודה ת"ל מלחם עוני ומעתה קשה לי טובא מאי מקשין תוס' בד"ה נאכלין בנוב וגבעון הקשה הר"נ א"כ האיך ממעט ביכורים מבכל מושבותיכם והא ביכורים הוי חובה הקבוע להם זמן א"כ קריבים בנוב וגבעון כמו פסחים שהם קריבין כו' עכ"ל. מאן ס"ל דביכורים מעטינן לי' מבכל מושבותיכם ר"ש דרבנן מפיק להו ביכורים מלחם עיני ומעשר מבכל מושבותיכם ולר"ש שפיר איכא למימר אע"ג דנאכלות בנוב וגבעון כיון דאין נאכלות בכל ערי ישראל בזמן ב"ע לאו בכל מושבותיכם קרינן בי' והא דמשני זאת אמרת חלת תודה נאכלות בכל מושבותיכם לרבנן דר"ש משני לה הכי אבל לר"ש בלא"ה לא קשה מידי ת"ל מבכל מושבותיכם אי לא הוי כתיב קרא על לחמי תודה ה"א בכל מושבותיכם אתי' ללחמי תודה דוקא אבל ביכורים כיון דהוי חובה הקבוע להם זמן ונאכלות בנוב וגבעון נאכל בכל מושבות היא לא מטעינן לי' ולהכי כתיב ושמרתם על לחמי תודה ואתי קרא בכל מושבותיכים על ביכורים אמרינן אע"ג דנאכל בנוב וגבעון מ"מ מעטינן לי' מבכל מושבותיכם ודו"ק. ומפני זה שאין הפ' תוס' כמו שפי' מהרש"א שאזלי בשיטת התוס' בזבחים וכמו שפי' היא אלא דכוונת התוס' להקשות מנא לן דחלות נאכלות בנוב וגבעון ודלא כר"ש אדרבא חלות תודה איכא למימר דאינו נאכלות בנוב וגבעון אלא ביכורים כיון דקבוע להם זמן ואם כן לא קשה ותיפוק לי' דאינן נאכלות בכל מושבותיכם אי לא הוי כתיב ושמרתם הוי אמינא דמושבותיכם אתי' ללחמי תודה אבל ביכורים יש לה היתר בכל מושבות בזמן נוב וגבעון וע"כ כתיב ושמרתם למעט לחמי תודה וע"כ אייתר מושבותיכם למעט ביכורים ודו"ק. וע"פ הנחה זו יש לישב דברי הרמב"ם שפסק בה' חמץ ומצה ביכורים אינו יוצא ידי מצה מדכתיב מושבותיכם ולחמי תודה מדכתיב ושמרתם ע"כ וקשה תיפוק לי' לחמי תודה ממושבותיכם ומה שמשני הגמרא דנאכלות בנוב וגבעון ודאי הקרא אתי לזה אבל למה צריך הרמב"ם לזה מה דהוי הוי ודאי אם נאמר דס"ל להרמב"ם כשיטות תוס' בזבחים כיון דנאכל בנוב וגבעון א"א תו למעט אפי' בזמן בית עולמים ממושבותיכם ניחא אבל לשיטת תוס' דהכא א"א לישב דבריו אמנם לפי הנחה שהנחתי נוכל לישב דבריו ע"פ שיטות תוס' דהכא בשמעתין והיא דקושיית הש"ס תיפוק לי' לחמי תודה ממושבותיכם אינו אזלו אלא אליבא דר"י אבל לרבה כיון דלא נשחט עליהם הזבח איירי ולק"מ וא"כ הרמב"ם פסק כרבה ודו"ק: