מנחת נתנאל לא

אפילו מי פירות בתערובת מים אין מחמיצין וקשה לדבריו וכו' ותמי' לתמיתו דמעולם לא הי' כוונת האלפסי דמי פירות עם מים שאינם מחמיצין אלא לענין לישות העיסות דאינו ממהרות להחמיץ נוכל לשמרו כמו שאר העיסה ולענין זה פסק הלכתא כר"ע וא"כ לא קשה מידי על האלפסי ממנחות ומהאי דלקמן ותיקא איסורא. ורבתה התימא שהרא"ש בעצמו כתב כן לקמן בר"פ אלו עוברין וכבר נכתב ק' זו בתשובות מים עמוקים סי' ע"ב. ימה שכתב עוד וז"ל ועוד נראה לי דליתא להאי דוקיא וכו' דאפשר דבלישה אסרינן אפילו אין בו מים דס"ל מי פירות מחמיצין וקיטוף שרי ע"י מים ויש לתרץ דברי הר' אלפסי דע"כ מוכח דלישה מתיר ר"ע אפילו ע"י מים דאלת"ה אמאי אמר אע"פ שאין לשין בו מקטפין בו אתי' לת"ק והא"ל דאתי' גם אליבא דר"ע וה"פ אע"פ שאין לשין עם מים ומי פירות מכ"מ מקטפין בי אף שהיא מי פירות עם מים אלא פ"כ צ"ל דשרי ר"ע לישה אפי' עם מים וק"ל. ועוד נתחדש אצלי קושיא גדולה האיך ס"ד דרב אלפסי ס"ל אליבא דר"ע דמ"פ אפי' עם מים אין מחמיצין כלל א"כ קשה לחה לי' לר"ע לחם עוני למעט עיסה שנולשה ביין שמן ודבש הא לא יכול לבוא לכלל חימוץ וכבר נלמד כל מה דלא אתי' לכלל חימוץ אינו יוצא ידי מצה במינים אלו וצ"ע

שם בגמרא תניא כוסמין חיטין שבולת שועל ושיפון מין שעורים מקשין העולם מהא דלקמן בפירקין (דף ל"ט אימא מרור חד מרורים כתיב ואימא מרורים תרי דומיא דמצה מה מצה מינים הרבה אף מרור מינים הרבה קשה דהא במצה גופי' לא הוי רק שתי מינים חיטים ושעורים ומתרצי דודאי ממצה נלמוד רק שני מינים וכן ממרורים נלמד ג"כ ב' מינים ודוחק דהא קאמר מה מצה מינים הרבה אף מרור מינים הרבה וצ"ע

דף ל"ו ע"ב הדר בי ר' עקיבא. הקשה אחד מן המשכילים הא ממושבותיכם ליכא ילפותא רק בזמן ירושלים כמו שכתבו תוס' ולא נוב וגבעון ע"כ איצטריך למידרש מהיקש מצה ומרור אפילו לזמן נוב וגבעון וא"כ ליכא למימר אפי' בכורים נמי דהא כתיב מצה מצה ריבה ול"ל אפי' ביכורים נמי דסברא היא אי מרבינן הא מרבינן נמי הא תברא סברא זו ממושבותיכם בזמן ירושלים שאינו ממעט אלא בכורים ה"ה לזמן נוב וגבעון ונ"ל דמסדר הש"ס הוכיח לדבריו דע"כ הדר בי' ר"ע דאם לא כן תקשי לרבה ל"ל ושמרתם תיפוק לי' מעוני וכ"ת דסבירא לי' כר"ע עני כתיב א"כ נלמוד מההקש מה ממיר דליכא לחמי תודה ורקיקי נזיר אף מצה לכך צ"ל דהדר בי' ר"ע מההקש. ועוד י"ל דא"כ תקשי לר"ע במעשר נמי נימא הכי דמצה מצה ריבה על מין מעשר כבכורים ודו"ק

בתוס' ד"ה מאן שמעת לי' וי"ל אי לאו עוני כו' הא מצה מצה ריבה. יש לדקדק א"כ מאי פריך ותיפוק לי' מלחם עוני דאי לאו ממושבותיכם ה"א דלחם עוני בא לבכורים אבל מעשר מותר שיכולים להיות לו היתר לאכול באנינות אם נטמא כר"א והוי אמינא מצה מצה ריבה. וי"ל דהכי פריך המקשה ותיפוק לי' מלחם עוני ממושבותיכם נלמד מעשר ונפקא מיני לזמן נוב וגבעון דסברא היא להחמיר בבכורים ממעשר שיוכל להיות לו היתר כר"א

דף ל"ח בתוס' ד"ה נאכלים בנוב וגבעון הקשה ר"נ א"כ היכא ממעט ביכורים מבכל מושבות הא ביכורים הוי חובה הקבועה להם זמן כו' א"כ קריבים בנוב וגבעון כמו פסחים שהי' קריבין לכ"ע עכ"ל עיין מהרש"א שתמה בזה ומה שתירץ בזה היא דוחק גדול ואינו אלא דברי נביאות שאזלו בשיטת תוס' בזבחים. הלא תוס' (בדל"ו) לא ס"ל כתי' תוס' שם בזבחים ולא הוי לר"נ לסתום אלא לפרש בתחילה פרש"י שם בזבחים וע"ז לקבוע קושיתם ונראה כוונת תוס' להקשות מנ"ל דחלות תודה נאכלות בנוב וגבעון ודלא כר"ש אדרבה חלות תודה איכא למימר דאינה נאכלות וכר' אלא דביכורים כיון דקבוע להם זמן נאכלות בנוב וגבעון אף גם לר"ש וא"כ לא קשה ותיפוק לי' דאין נאכלות בכל מושבות אי לא כתיב ושמרתם ה"א מושבותיכם אתי ללחמי תודה אבל ביכורים הי' לו היתר בכל מושבות בזמן נוב וגבעון אף שהתוס' כאן בפסחים לא ס"ל הך סברת תוס' בזבחים אלא אף שבזמן נוב וגבעון נאכלות בכל מושבות מ"מ ממעטינן בזמן ב"ט מבכל מושבות עכ"ז מ"מ אי לא כתיב אלא חד קרא מוקמינן לה במסתבר טפי והיינו לחמי תודה דוקא שלא הי' נאכל מעולם בכל מושבות אף בזמן נוב וגבעון משא"כ מעשר ולכך כתיב ושמרתם למעט לחמי תודה וע"כ איתר מושבותיכם למעט ביכורים בזמן ב"ע ודו"ק היטב

ברש"י ד"ה אף מעשר שני כו' מחיצה ללקוט מדרבנן ע"כ ונראה דכוונת רש"י דס"ל אפי' כמ"ד לקלוט מדרבנן ואצטריך ר"א שיכול לפדותו אפי' בירושלים כמו שכתבו תוס' אבל למ"ד לקלוט דאורייתא פשיטא דלק"מ וק"ל בתוס' ד"ה פרט לחלוט וכו' עד דאי נמי דהדר אפי' בתנור ר"ל דאיכא למימר דהכא איירי בבלילתו רכה כדלקמן אלא דקרינא לחם כיון דהדר אפי' בתנור וליכא למימר דהכא ולקמן מיירי בבילתו עבה דהא בבליתו עבה כ"ע מודי דחייב בחלה כמ"ש התוס' לקמן בשמעתין וע"ז סמכי תוס' קושיתם לכאן מהאי דהחולץ וצ"ל דבהחולץ מיירי בבלילתו רכה לכך מיקרי לחם עוני וא"כ תו ליכא לן למימר דהכי נמי איירי בבלילתו רכה דא"כ הוי לחם עוני וזה שדייק תוס'. אך קשה מהא דאמרינן בהחולץ ר"ל אך קשה לתירץ שני וז"פ

דף ל"ו ע"א בגמרא אמר רבא וכן לענין לחמי תודה פשיטא הכא לחם וכו' נראה לומר למה שהכניסו לר"א האי מימרא דרבא בפילפול של ר"ל ור"י ונראה שסידר לכאן הך דרבא דלפי התרוצים דשמעתין נולד הקושיא על רבא פשיטא דודאי בלא זה לא ק"מ דרבותא רבה אשמועינן רבא דהוי אמינא דקמשמע לן מצה העשוי' באלפס וכ"ת הא נמי פשיטא דהא קמ"ל רבא דהוי אמינא הא דקתני גבי מצה העשוי' באלפס הוי אמינא דיוצאין בבלילתו רכה אבל בבלילתו עבה נקרא מצה עשירה ולא יצא כמ"ש המהרש"א ולכך אמר רבא וכן לענין לחמי תודה כוונתו דקבלה בידו דחסר האי בבא בברייתא וכן לענין לחמי תודה ולהורות דמצה ולחמי תודה שווין וכמו בחלות תודה ליכא לאפלוגי בין בלילתו רכה ועבה וה"ה גבי מצה אם עשוי' באלפס יוצאי בבלילתו רכה ועבה והאי דמוכח לעיל בתוס' מכח פ' החולץ דמיקרא מצה עשירה בלילתו עבה והיינו אם חלטו ברותחין וזה באמת תמי' על מהרש"א אבל השתא דתירץ הכי נמי דהרתיח לבסוף הדביק קשה ה"ל למימר דאיירי בבלילתו עבה וע"כ צ"ל דס"ל דבלילתו עבה נקרא מצה עשירה אם עשוי' באלפס בבלילתו עבה כמו חולט. ומעתה נולד הקושיא אמר רבא וכן לענין לחמי תודה פשיטא וק"ל (עיין במהרש"א):