מנחת נתנאל כט

כן וצ"ל דברייתא דפת פירני קושיתי' א"כ גם לאביי נימא כן. בשלמא להרמב"ם לק"מ דסבר שאביי מפורש דהברייתא משובשת ודוק. ומעתה אברר דעת הרמב"ם כשמלה. ראשון מה שהשיג הרא"ש על הרמב"ם וז"ל לא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אא"ב למפרע היא גובה מש"ה מותר בהנאה דברשותו דנכרי קאי אלמא אע"ג דבית ישראל קאי אלא שאין אחריות על ישראל אמרינן כיון היא דלמפרע גובה חזינן כאלו כבר קודם פסח הי' ברשות נכרי וכ"ש לרבא דאמר לי' בהדי' קני לך מעכשיו דאשתכח דלמפרע הוא קונה ר"ל וא"כ כשכלה הזמן קידם פסח למה צריך הרהינו דהא מעכשיו מבטל האסמכתא. ולק"מ דהרמב"ם ס"ל אפי' שכלה זמן הלואה קודם פסח כיון שלא לקח הנכרי עדיין ישראל חייב באונסין וא"כ ברשות ישראל היא ומקרי חמצו משו"ה צריך הרהינו דלהוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית נכרי. משא"כ לאביי איכא למימר דלא מקרי חמצו משום חיוב ש"ש מכ"ש חיוב אונסין אלא כשקיבל עליו כל אחריות כמו שכתבו תוס' לדעת רש"י דר"י קאי אפי' לענין אונסין משא"כ לרבא דלא ס"ל דר"י אלא למהוי ש"ש וכמ"ש הרמב"ם פ"י מהל' מכירה. תו קשה על הרמב"ם לפי מה שמפורש הרב המגיד דצריך מעכשיו אפי' כלה הזמן קודם פסח לבטל אסמכתא אף דהרמב"ם פי"א מה מכירה פסק דבמשכון לא שייך אסמכת' כיון דבגוי קליש קנינו מישראל ומש"ה צריך מעכשיו אפי' כנגד המשכון וסברא זו תמה דהא הטעם בפי"א משום דערבון שהיא בידו מהני תנאי שהיא מתנה שמוחל עליו מה שבידו. וא"כ מנ"ל לומר דלא שייך הך סברא אפי' נכרי מישראל וזה אין ענין להא דר"י ואמרתי לתרץ עפ"י מה שהקשה תוס' בבא מציעא (דף פ"ב) ד"ה אימא ישראל מנכרי לרבנן דר"מ אינו עובר דישראל מנכרי לא קני והא קיי"ל כשמואל והוי ש"ש אפי' בדלא פריש דהא משום דר"י לא הוי אלא ש"ש ומ"מ מקרי חמצו וי"ל משום חיוב ש"ש לא מקרי חמצו אי לאו משום דר"י דקני לי' והוה שלו ע"כ. ויש לי מקום עיון לפי מה שכתבו תוס' בשם ה"ג בפ' שבועות הדינים וכ"פ הרא"ש והרמב"ם דאפילו ש"ח אם קיבל פקדון מקרי חמצו. א"כ קושיית תוס' במק"ע ואם תרצה דהם ס"ל כגרסת ר"ח ור"ח דשמואל איירי בדפריק מ"מ קשה מה שהקשו תוס' שם ד"ה לא דכ"ע ס"ל כשמואל אלא דהמתני' איירי בדלא פריש ופליגי דר' יצחק וצ"ל כתירוצם דסבר גמרא דאי בדפריש מפסיד כל החוב בדלא פריש נמי מפסיד כנגד המשכון דמה שכנגד המשכון כדפריש דמי וא"כ עדיין הקושיא במ"ע מ"ט דרבנן דסברי אינו עוב' הא מקרי חמצו כנגד המשכון אלא עכצ"ל דלגבי נכרי מישראל הוי אסמכתא אפי' כנגד המשכון לא קני ולא מקרי חמצו ודו"ק. במ"א סי' תמ"א מקשה נכרי שהלוה לישראל ואמר לי' מעכשיו והניחו ביד עכו"ם מותר מ"מ אלו נאנס המשכון הי' הישראל חייב לשלם כדאיתא בח"מ סי' ע"ב וא"כ ה"ל ברשות ישראל וי"ל דה"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי ע"כ וקשה א"כ למאי דס"ד דפריך ממתני' וקאמר בשלמא למפרע היא גובה אמטו להכי מותר בהנאה ואיירי בלא הרהינו. א"כ עדיין ברשות ישראל הוי כיון דאלו נאנס המשכון הי' הישראל חייב לשלם בשלמ' אחריות גניבה ואבידה אין מקבל עליו דמסתמא אין מקבל אחריות עליו אף שחמץ שלו דלא כהב"ח כמו שהארכתי והוכחתי בפי' הרא"ש. אלא שהרא"ש מצריך הרהינו דלא הוי קני דאסמכתא היא אף דאמר מעכשיו ס"ל להרא"ש דעכשיו אין מבטל אסמכתא משא"כ לאביי כיון דלמפרע היא גובה לגבי שיעבוד אינו שייך אסמכתא אבל קבלת אונסין הדין כך אפי' ישראל מישראל. וע"ק דקאמר ותסברא אימא סיפא נכרי שהלוה ישראל על חמצו ד"ה עובר למאן דאמר התם עובר דלמפרע גובה הכא אינו עובר. אימא משו"ה עובר כיון דאלו נאנס המשכון הי' ישראל חייב לשלם וה"ל ברשות ישראל. ונראה דאביי מפורש לה להא דר"י אפי' לענין אונסין. ומעתה איכא למימר דלא מחשב ברשותו של ישראל כי אם שיהי' באחריות של ישראל בכולה לענין גניבה ואבידה ואונסין אבל אחריות של גניבה ואבידה לחוד או אונסין לחוד לא מקרי ברשות ישראל וא"כ לאביי ניחא אבל לרבא א"א לומר דלענין אונסין אמר ר"י כמו שכתבו תוס' בב"מ. וקושיא שני' נמי מתורצת ע"פ הנחה זו. דבלא"ה מקשין מה פריך ותסברא דילמא ר"מ מסופק אי מכאן ולהבא גובה או למפרע גובה ואזיל לחומרא משום איסור חמץ הכא והכא אצ"ל דפריך לאביי דא"כ אמאן תרמיי' דת"ק ע"כ ס"ל מכאן ולהבא ור"מ ע"כ צ"ל דמסופק אי למפרע או מכאן ולהבא ולאביי כבר הנחנו דלדידי' ע"כ מפ' לה להא דר"י אפי' לענין אונסין דהא הוא לא מוקמי' מתני' בהרהינו וא"כ קשה ק' מ"א כדאמרן ודו"ק

דף ל"ה ול"ו בטור סי' תס"ב פסק בשם רש"י דמי פירות לבד מחמיצין וכן משמעות תוס' ורא"ש שהבינו כך לפרש"י ולוקחים דברי' מהא דכתב רש"י על הא דאין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ולר' יוחנן דאמר לעיל מי פירות אין מחמיצין לא קשה הך דאיהו אין חייבין על חמיצו כרת ולא הוי חמץ גמור אבל נוקשה הוי ע"כ. ומדלא משני הך ברייתא דאין לשין מיירי ע"י מים אלא אפי' בלא מים מקרי נוקשה. ומכח זה הקשו על רש"י מהאי דמנחות דאמר ר"ל מגבלה במים וכשירה וכן מהאי דקתני לקמן משמע מי פירות לבד אין מחמיצין. ואמר אדמו"ר נ"י לישב דברי רש"י דלא לשוי' כטועה בדבר הלכה דודאי אליבי' דר"ל ס"ל לרש"י דמי פירות לבד אין מחמיצין והא דאמר ר"ל עיסה שנולשה ביין ושמן ודבש אין חייב על חמיצו כרת משמע הא לאו אית בי' איירי שנילש ג"כ במים וכן הלכתא כר"ל בהא דהא רבא פסק כוותי'. ואין להקשות היכי שייך למימר דר"י ור"ל תרווייהו אמרו בחד לישנא. עיסה שנולשה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמיצו כרת דר"י איירי שנילוש במי פירות לחוד. ולר"ל איירי שנילוש בשמן ודבש עם תערובת מים וצ"ל דתרווייהו איירי בלא תערובת מים אלא שמר דייק אין חייבין על חמיצו כרת אבל לאו אית בי' ולמר אין חייבין על חמיצו כרת ואפי' נמי לאו לית בי'. רק אליבא דר"י הוכרח רש"י לפרש דאפי' מי פירות לבד חמץ נוקשה מיהת הוי (וכן כתב רש"י והא דאמר ר"י לעיל ודאי שהי' גירסא לרש"י אמר ר"י ור"ל עיסה שנולשה ביין ושמן אין חייבין על חמיצו כרת) דהא ס"ל לרש"י אליבא דהילכתא חמץ נוקשה אינו אלא מדרבנן כ"כ כל הפוסקים ועיין בפ"ח א"ח סי' תמ"ז. וא"כ למאי דס"ל לר' יוחנן במנחות לר"ע אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ותיפוק לי' מי פירות אין מחמיצין כלל אלא עם מים נוקשה הוי כמו לר"י א"כ ל"ל קרא אשר תקריבו דלנוקשה לא צריך קרא דהוי מדרבנן וצ"ל דס"ל לר"ע אליבא דר"י דנוקשה מדאורייתא קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל דמדרבנן היא וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו לכך מפורש רש"י