מנחת נתנאל כח

כר"ש, ואמרתי בלבי לתרץ דס"ל לפטור דחמץ שאוסר במשהו שאני משאר איסורים משום דה"ל דשלי"מ כמ"ש הרמב"ם וא"כ אי ס"ל לרבא כר"י קשה מאיזה טעם אינו אסור בפסח במשהו וליתא חדא דהרא"ש כתב בע"ז הטעם דחמיר חמץ משאר איסורין משום שהיא בכרת ולא בדילי מיני' ומסתמא לא פליג על דעת אביו כמ"ש בי' בכמה מקומות וע"ק דלפי הטעם הרמב"ם משום שיש לו מתירין א"כ משש ולמעלה עד הלילה ג"כ יאסר במשהו והטור פסק להדיא בס' כמ"ש ב"י בסי' זה וצ"ע ודו"ק

ע"ב ברש"י ד"ה נכרי שהלוה את ישראל מעות על חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ולקמן בג' מוקי לה בשהרינו אצלו וכו' עכ"ל ותימא דבהרהינו בלא מעכשיו מ"מ אסור בהנאה דנכרי מישראל לא קנה א"כ ה"ל לרש"י לפרש דבגמרא מוקי לה בהרהינו ובאמר לו מעכשיו ונראה ליישב דודאי בהא סמיך רש"י אסוגי דלקמן הנה לפניך ועיניך רואות דמתני' איירי במעכשיו והא דפי' רש"י דבגמרא מוקי לה בהרהינו ולא סמך עצמו ג"כ בזה אמסקנות הגמרא אינו אלא להוכיח פרישו שפירש שהלוה מעות על חמצו קודם פסח אבל זמן הפרעון אחר הפסח ומ"מ מותר בהנאה ולא ניחא לי' דזמן הפרעון הי' ג"כ קודם פסח משו"ה מותר בהנאה אבל אם הזמן לאחה"פ אסור דהא הנכרי לא קנה לי' קנין גמור עד אחר הפסח וכמו שפי' הרמב"ם ע"ז כתב רש"י ובגמרא מיקי בהרהינו ואי איירי שזמן הפרעון הי' ג"כ קודם הפסח לא צריכא להך אוקמתי' אף למ"ד מכאן ולהבא היא גובה דהא כבר עבר וחלף זמן הפרעון קידם פסח וקנה לי' נכרי דאין דין אסמכתא בגוי וכסברת הראב"ד ודו"ק

דף ל"א לשיטת הרמב"ם מקשין בממ"נ לאביי היאך מוקמת הך ברייתא דישראל שהלוה להנכרי פלוגתא דר"מ ורבנן אי בזמן הפרעון לאחה"פ כיון דלא קנה קנין גמור שמא יפדה הגוי א"כ מ"ט דר' מאיר דאמר עובר ואת"ל דלחומרא אמרינן הך סברא ולא לקולא מ"מ מאי פריך ותסברא סיפא דקתני עובר. משו"ה עובר דנכרי מישראל לא קנה קנין גמור דהא יכול לפדותו וע"כ צ"ל דהברייתא איירי שכלה הזמן לפני הפסח מדקתני אחר הפסח ולא קתני הגיע הזמן כשדייק הרב המגיד. א"כ קשה קושיית התוס' לאביי האיך יתרץ דע"כ בדברי יצחק קמפלגי ואמאי קתני ברישא אינו עובר ובנכרי שהלוה לישראל עובר ול"ל דאיירי כשפדאן דהא כלה זמן הפרעון קודם הפסח ולא פדאו דאי פדאו מ"ט דר"מ ומאי קמ"ל נכרי שהלוה לישראל עובר פשיטא דהא פדאו ישראל ולזה העריני בני הבח' ידידי' שיחי' ותרצינן ע"פ מה שהקשה הרב לח"מ למה צריך לאוקמי הבריית' דלימא כתנאי בהרהינו דבתר הכי מקשי לרבא ממתני' לאוקמי בשלא הרהינו והגיע זמן קודם פסח וכי אמרינן דקנה ישראל מישראל אבל מגוי אע"ג דהגיע זמן קודם הפסח ישראל מגוי לא קנה ומ"ם דקני אבל בהרהינו אפילו בגוי קונה בישראל וקו' זו מעיקרא ליתא דא"כ תקשי לך הך ברייתא נכרי שהכין פת פורני אצל ישראל אינו עובר. והא אמרת כשהרהין אפי' גוי מישראל קונה כ"ש ישראל מגוי הנה כל זה לרבא אבל לאביי ע"כ ס"ל דהך ברייתא משבשתא כמ"ש בעל המאור לדידי' ודאי נוכל לאוקמי הברייתא בלא מעכשיו ובלא הרהינו וכלה הזמן קודם פסח ופליגי אי ישראל מנכרי קונה ואיכא למימר וזה דחקו להרמב"ם אביי היאך יתרץ הברייתא ואי כתי' ריב"א דמוקי כשפדיון א"כ לרבא נמי ה"ל לאוקמי כשפדאו. וא"כ הברייתא נמי איירי כשאומר מעכשיו אלא שפדאן אבל לשיטת הרמב"ם ניחא לאביי נמי איירי שלא פדאו וכדאמרן

ועפ"ז מיושב מה שמקשין העולם לפי מה שתירצו תוס' אליבא דאביי דמפרש הברייתא כשפדאו אמאי לא מוקמי הכי לרבא. ומה שתירץ הבעה"מ דלרבא הטעם דר"י שסופו לגבות ממנו תי' זה לא ניחא לתוס' דהא תוס' כתבו דטעם משום אלים שיעבודי גם מה שתירץ הרמ"ך דר"י באמת אמר בין בשעת הלואה בין בשלא בשעת הלואה אלא דדב"מ פריך בדרך אימא זה לא ס"ל ג"כ לתוס' אבל לפי מה שכתבתי ניחא דהש"ך ריצה להכריע כדעת רש"י דר"י אמר אפי' לענין אונסין דקנה לגמרי משו"ה שייך לומר בשעת הלואה אלים שיעבודי אבל אם נאמר דשלא בשעת הלואה לא קני אלא לענין גניבה ואבידה ולא חשוב כשלו א"כ אמאי נימא דבשעת הלואה אלים שיעבודי והנה התוס' לא ס"ל כפי' רש"י ומ"מ מחלק בהך סברא כיון דשלא בשעת הלואה כו' אלא דלאביי מפו' התוס' הכי דהא לדידי' נמי צ"ל דכשפדאו פליגי בדר"י וא"כ ר"י אמר אפי' בשעת הלואה כיון דבשלא בשעת הלואה קני לגמרי לדידי' אפי' לענין אונסין א"כ בשעת הלואה אלימי' רבנן שיעבודי אבל לרבא באמת לא צרכינן להך תירוצא אלא כתי' בה"מ דלרבא מוקמינן שלא פדאו ועתיד לגבות משו"ה מהני תפיסתו אפילו בשעת הלואה ומש"ה לרבא אי אפשר לשנויי כשפדאו דא"כ קשה קושיית התוס' הא ר"י לא אחר אלא שלא בשעת הלואה ואלים שיעבודי אא"ל דהא לרבא ע"כ ס"ל דר"י לא אמר לענין אונסין משו"ה צריך לאוקמי אליבי' דרבא בשלא פדאו. ומעתה ארבעה דברי תוס' נאמרו בדיבור אחד דהתוס' מפורש בשם ריב"א דלאביי פליגי כשפדאו ובדר"י א"כ מעתה נולד קושי' זו בדיבור שני הא ר"י לא אמר אלא שלא בשעת הלואה לאביי וכדאמרן. אבל בלא פי' ריב"א הי' לנו ע"כ לומר ולפי הסוגי' ע"פ שיטת הרמב"ם א"כ לאביי נמי ל"ק קושיא זו. דלאביי לא פליגי כלל בדר"י אלא שהיא מפורש הברייתא בלא הרהינו וכקושיית לח"מ וכמו שכתבתי לעיל. וע"ז משני תוס' אלים שיעבודי וקשה לפ"ז לרבא נמי לאוקמי הכי שפדאו ופליגי בדר"י כמו לאביי וע"ז בא דיבור השלישי דלרבא עכצ"ל דר"י לא לענין אינסין קאמר כמו שהוכיחו מסוגי' דב"מ וא"כ לרבא א"א לתרץ אלים שיעבודי כסברת הש"ך ועכצ"ל בשלא פדאו וכתירץ בעל המאור סופו לגבות ודו"ק

וזה שסיימו תוס' וכולהו שמעתתא איירי שלא קיבל עליו ישראל אחריות ר"ל לרבא אבל לאביי דמפרש לה להא דר"י אפי' לענין אונסין לדידי' איכא למימר דקיבל עליו ישראל אחריות גניבה ואבידה אלא אונסין לחוד לא. וזה לא חשיב לאביי אחריות אבל השתא מוכח מסוגי דהאומנין דלרבא ר"י מפורש לה לענין גניבה ואבידה. א"כ לדידי' אפי' אחריות גניבה ואבידה. מקרי חמץ שלו וה"ה באונסין ע"כ צ"ל דלא קיבל עליו אחריות. אך דע"ז קשה מנ"ל לריב"א לפרש כן כל הסוגי' דילמא איתא כשיטת הרמב"ם א"כ קושיא תוס' מעיקרא ליתא ונוכל לתרץ גם לאביי כמו לרבא כיון שסופו לגבות ע"ז בא תוס' בדיבור הרביעי לאביי רישא כשפדאו וסיפא כשאינו רוצה לפדותו א"כ ליכא לפרש כשיטת הרמב"ם דא"כ תקשי ממ"נ כדאמרן דמנ"ל דאביי מפורש הפלוגתא כקושית הלח"מ א"כ גם לרבא נימא