מנחת נתנאל כג

שמא תיטול חולדה בפנינו וספק עכבר אכלתי' ואין ספק מוצא מידי ודאי אבל אי איירי בביטלו הוה ספק דרבנן ומוציא מידי ודאי כמו שכתבו תוס' לעיל בד"ה כדי שתהי' בהמה אוכלת וא"כ אמאי ינחנו בצנעא אפי' חזינא עכבר דשקיל בפנינו ספק אכלתי' מוציא מידי ודאי. ויש לישב ע"פ מה שכתב הרא"ש על תשובת רש"י לבטל שוב בתחילת שעה ששית הטעם שלא ביטל בלילה אלא חמץ שלא ראה וגם מה שביטל בלילה הוא חוזר וזוכה בו ושמא ישאר ממנו כזית בבית ע"כ וא"כ לזה אמר ומה שמשייר לאכילתו שאינו מבטל ינחנו בצנעא וק"ל

בתוס' ד"ה אבל לא גודשין כו' יש להתיר כמו משום פסידא עיין בפי' מהרש"ל ודבריו תמהים מאד לפי סברתו דמשום ביעור חמץ הוי כמו עולי רגלים אמאי פריך ממתניתן דקוצרין וגודשין הל"ל בקיצור קמח וקלי אמאי שרי. וצ"ל משום פסידא דעולי רגלים וא"כ משום מצות ביעור ג"כ להתיר וכ"ח דשרי ר"י קמח וקלי משום שינוי וא"כ סוף סוף קשה מה פריך מקוצרין דלמא לא ס"ל ר' יהודא פסידא דעולי רגלים וכמ"ש מהרש"ל גופא ויש לישב עפ"י הדוחק דודאי מקמח וקלי אין להקשות דה"א דשרי ר"י מטעם שינוי אלא מברייתא דקוצרין ע"כ מוכח דאין להתיר בחנם אלא משום פסידא דאל"כ אמאי לא גודשין נמי ע"י שינוי ודו"ק וכל זה כאן בשמעתין אבל במנחות שפריך והא בית השלחין דשרי קצירה ולא גזרינן כו' משמע דקושייתו מההתיר א"א שם לקיים פירש"י וק"ל

דף י"ב ע"א רש"י בד"ה מעשה כי הוי לא מבעי' אם הי' המעשה בסוף שתים כו' דאי נמי כי אמר כו' והאי נמי אמר כו' מהלשון זה משמע דס"ל לרש"י אליבא דרבא דתלינן הטעות בשתיהם. א"כ מה תירץ רש"י בכל קושיית תוס' ד"ה אלא אמר רבא וד"ה ור"י יהבינן להו וכו' ודוחק לחלק דס"ל לרש"י מה שאחד יוכל לטעות תלינין הטעות ג"כ בשתיהן ועוד מנ"ל לרש"י זה וצ"ע. בא"ד דלא תלינין הטעות בשתיהן ע"כ ולאביי ללישנא קמא דתלינן הטעות בשתיהם צ"ל דבאמת יהבינן להו כולהו טעותא מה שיכלו לטעות העדים והזוממים ובש"ס מפרש אליבא דרבא ופשוט

ברש"י ד"ה אי הכי דהא בשש עדיין לא נטתה החמה לצד מערב אלא באמצע הרקיע כו' ותימא דהא לקמן בריש תמיד נשחט פירש"י בד"ה אלא אמר רבא דחצי שש וחצי שבע חמה עומד בראש כל אדם וא"כ מאי פריך בשית נמי ניכול וצ"ע רב וי"ל דלפעמים בשנת העיבור יש שינוי במהלך החמה

בתוס' ד"ה אימתי כו' וקשה לר"ת איך נמתין עד שבע הא אסקינין לעיל אליבא דר"י דגזר ר"י בשעת אסורו לבדוק דניחוש שמא יאכל ואדמו"ר תירץ דקושיית הש"ס היא למאי דקי"ל כחכמים לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר מועד דלא גזרינן דילמא אתי למיכל מיני' וקיי"ל בהא מלתא כר"י דאוכלין כל ארבע ותולין כל חמש כמ"ש ר' נחמן אמר רב הלכה כר"י ואף רבי סבר להא דר"י וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא לפי מאי דקיי"ל דלא גזרינין שמא יאכל נמתין עד שבע. ועם זה מיושב נמי מה שהשיג הבעל המאור על רש"י לקמן בפ' כל שעה שפסק רש"י כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ושבק לחכמים. דהוכחת רש"י מהא שמעתתא דתי' רבא רב"י לטעמי' דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ואי לא קיי"ל בהא מילתא כר"י וא"כ איך עלה על דעת רבא לומר הכי דהא אנן קיימא לן כר"י דאוכלין כל ארבע וס"ל דהשבתו בכל דבר אלא ש"מ דקים לי' לרבא דבהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ג"כ הילכתא כוותי' ודו"ק

בגמרא איתבי' רבינא לרבא אמר ר' יהודא כו' מקשין העולם דעדיפא הל"ל אף אם נאמר דמשבע ולמעלה ג"כ בשריפה מ"מ קשה למה לי שעה חמש ללקט עצים מדאורייתא אינו אסור אלא מתחילת שבע ותהוי שעה ששית ללקט עצים. ולי לק"מ דפירש"י ואי שרית לי' כל חמש אינו נזכר אבל עכשיו דתולין שעה חמישית רמי אנפשי' ומדכר ללקט. והנה כל זה בשעה חמישית אבל בששית לא יזכור ללקט עצים והא דאסור באכילה משום דששית יומא בקרנתא קאי אבל בחמש חמה במזרח ולמה תולין אלא כדי ללקט עצים ונותן אל לבו וזה פשוט

דף י"ג בגמרא לימא מר הלכה כר"מ דסתם לן תנא כוותי'. מקשין התוס' בשבת דף (ל"ט ע"ב) לפום סוגנן דשמעתין דהתם דהלכה כר"י משום דמכריע הוא אע"ג דאית לי' לר"י הלכה כסתם משנה אין הלכה כסתם א"כ מאי פריך הכא ונימא מר הלכה כר"מ דסתם לן תנא כוותי' אע"ג דר"ג מכריע הוא דפריך בתר הכי ונימא מר הלכה כר"ג דמכריע הוא ותירצו שם בדוחק ולי נראה דלק"מ דהא במתני' קתני ר"ג אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש מדלא קתני חולין נאכלין כל ארבע ותולין כל חמש משמע דלית לי' תולין וא"כ ר"ג לאו מכריע הוא דלענין תולין פליג אר"מ ור"י וא"כ פריך שפיר ונימא מר הלכה כר"מ דסתם תנא כוותי' ובתר דמשני לי' האי לאו סתמא היא משום דקשי' מותר א"כ ס"ל לר"ג דתולין כל חמש ע"ז פריך לי' רבא לדבריך נימא מר הלכה כר"ג דמכריע וק"ל. ועם זה ישבתי מה שהקשתי לשאול למה דאמרינן בב"ק (דף ע') דלא תקשי סתם מתני' לר"י דר"י כסתם יחידאי לא אמר. ומפורש תוס' אע"ג דבכמה מקומות משמע דאמרינן הלכתא אפי' כסתם יחידאי היינו היכי דליכא סתמא אחריני חשבינן לי' סתם יחידאי כרבים אבל הכא דאיכא סתם חתני' דאתי' כרבים אולמא הך סתמא מהני סתם יחידאי ע"ש וכיון שכן מאי פריך רבא לר"נ ונימא מר הלכה כר"מ דסתם לן תנא כוותי' כיון דקיי"ל כר"י דאמר בעירובין (דף מ"ו) ר"מ ור"י הלכה כר"י כמו שאמר ר"י הלכה כסתם משנה וא"כ האי סתמא בפ' כל שעה הוא כסתם יחידאי היא ולא הוי סתם נגד האי כללא ר"מ ור"י הלכה כר"י ועם דברנו ניחא לפי ס"ד דרבא דלית לי' לר"ג תולין וא"כ הך סתמא דכל שעה שאוכל מאכל אתי' כרבים דר"מ ור"ג תרווייהו לית להו תולין אלא כל שעה שאוכל מאכל ומשני לי' ר"נ האי לאו סתמא משום דקושיא מותר וא"כ אית לי' לר"ג תולין ועם זה נסתלק קושית מהרש"א מה שהקשה וז"ל מה דעתו דמתרץ דקאמר האי לאו סתמא היא משום דקשיא מותר דממנ"פ האי דכל שעה סתמא כחד מנייהו ע"ש ואין הכוונה על המתרץ דהא כבר תירצו תוס' בזה דא"א קסמיך אלא שהקשה על המקשן דפריך ונימא מר הלכה כר"ג דהוי לי' מכריע אמאי לא פריך נימא הלכה כר"ג דסתמא כוותי' וי"ל דעדיפא מיני' פריך דהא מתני' דכל שעה היא סתם יחידאי וצריך להביא ראי' מש"ס כמ"ש התוס' בבבא קמא דמשמע בכמה מקומות דאמרינן אפילו בסתם יחידאי ע"כ עדיפי מיני פריך דר"ג הוי לי' מכריע ודוק: