מנחת נתנאל כב

דגרסינן אמר רבה שאני חדש מתוך כו' ואביי מותיב לי' מהא דגודשין. ומשני חדש בדיל מיני'. והדר פריך רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן ל"ק מתיישבת שפיר כמו שמצינו סוגנין זו ממש רוב פעמים בש"ם דמהדר לתרווייהו לרבה כלאביי כלומר לתרווייהו לא שניתים אכתי דרבנן אדרבנן וצריכין לדידי דרבנן אדרבנן ל"ק הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו. אמנם בסוגי' דפסחים דתירץ רבא בתחלה ואביי מותיב לי' ומשני' וע"ז בא רבא כמקשה על דבריו הלא תקשי רבא לנפשי'

ונראה לפרש ע"פ הצעה אחד במה שהם וחולקים אביי ורבא דרבא ה"ל דר"י ל"ק מהך דקוצרים דהתם שרי ר"י משום פסידא דמצות ביעור לא חשוב לר"י כמו פסידא וקמח וקלי דשרי משים עולי רגלים ג"כ לא שרינן אלא ע"י שינוי מכח זה שרי ר"י כמו משום פסידא ורבנן דאסרו גבי קמח וקלי שלא ס"ל הך סברא כיון שלא התירו רק ע"י קיטוף זכור היא ומשום מצות ביעור ס"ל לרבנן דיש להתיר כמו משום פסידא ועדיפות היא כיון דמשום לקיים מצות ביעור משא"כ משום עולי רגלים לא שרינן אלא דר"י מחיר כמו משום פסידא בצירוף הך סברא ע"י שינוי זכור היא ולא אתי למיכל. ואביי ס"ל אליבא דר"י דמצות ביעור היא כמו עולי רגלים וגבי חדש היינו טעמא דבדיל מיני' וע"ז הקשו לי' רבא לדידך אדר"י דר"י קשיא ורבנן אדרבנן לא קשיא בתמי' וע"כ צ"ל דלא ק' דרבנן אהדדי דס"ל מצות ביעור הוי כמו פסידא ומשום עולי רגלים לא התירו אף שהוא בדיל מיני' א"כ קשה מנא לך לומר לר"י קולא גדולה דמתיר קמח וקלי בלא שינוי די היא לומר שפליג אחכמים בזה ומתיר ע"י שינוי כתי' רבא וזה אין סברא לומר דפליגי רבנן ור"י בהך סברא חדש אי בדיל מיני' דהא ודאי בדיל מחדש אלא שס"ל לרבנן אף דבדיל מיני' מ"מ בחנם למה לנו לסמוך ע"ז אי לאו משום עולי רגלים ורבנן לא ס"ל כלל הך סברא דעולי רגלים א"כ מנ"ל לומר פלוגתא רחוקה בין ר"י לרבנן עכ"פ הי' לנו לומר אליבא דר"י דלא מתיר קמח וקלי כ"א ע"י שינוי ובהא פליגי ר"י ורבנן כיון דלא בדיל מיני' לא מהני שינוי שהיא לפי שעה דישכח השינוי וגזרינן שמא יאכל בשלמא אי ל"ק דרבנן אדרבנן ה"א דס"ל לאביי אליבא, דר"י לסברא פשוטה דמשום עולי רגלים היתירו לו בלא שיונו אבל מכח דקשיא דרבנן אדרבנן חזינן דאין סברא מחלוטת ופשוטה לכ"ע א"כ מנ"ל לומר לר"י דמתיר בלא שום שינוי משום עולי רגלים וכדחזינן דקאמר אלא אמר אביי משמע דחזר מתירוצו של רבא לגמרי וע"ז משני דרבנן אדרבנן נמי ל"ק היא עצמו מחזיר עליו לשרפו וא"כ אין לך שינוי גדול מזה והגע עצמך שר"י פליג במתניתין וגזר שמא יאכל אלא ש"מ דר"י לא ס"ל כלל הך סברא דשינוי שהוא סימן לפי שעה דמאי שנא קמח וקלי מבדיקת חמץ. אלא דכל כחו דר"י היינו טעמא דחדש בדיל מיני' וחמץ לא בדיל מיני' ודו"ק

ומעתה אמרתי לישב בטיב טעם ודעת מה שפירש"י בשמעתין במתני' לאחר המועד משש שעות עד שתחשך. ובמנחות (דף ס"ז) פירש"י לאחר המועד בתוך הפסח עצמו דלפי הנחה שהנחתי קשה קושיא אלימתא דרבא לא ניחא לי' לומר הך סברא משום דמחזיר עליו לשרפו לא קאכל מיני' א"כ תקשי לי' רבנן אדרבנן מהך דלא יקוב אדם ששפרת ועכצ"ל כמו שתירץ רש"י דגבי חמץ הטעם דהיא עצמו מחזיר עליו לשרפו וכ"ת דגבי חמץ מקיימין מצות ביעור הא גבי הדלקת שבת נמי מקיימין מצוה מדרבנן היא כמו בדיקת חמץ ואיך התנא מסתם סתים אפי' היכא דליכא נר אח"ר כ"א ששפרת של ביצה. וצריך לומר תי' אחר כמו שכתב ר"ן כיון דשבת חמיר היא שהיא בכרת גזרינן דילמא אתי למיכל מיני' והשתא ניחא לפירוש רש"י כאן לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך אבל בתוך המועד אכילתו בכרת ובהא רבנן נמי גזרו דילמא אתי' למיכל מיני' משא"כ במנחות דגרסינן אמר רבה ואביי ורבא מקשי לי' לתרווייהו מ"מ רבנן ק' אהדדי וצ"ל מחזיר עליו לשרפי א"כ איכא למימר דרבה ואביי כולם ס"ל הך שינוי דרבא מחזיר עליו לשרפו. וא"כ אין מוכרחים לומר הך סברת הר"ן כיון דבכרת מודה רבנן דגזרינן שמא יאכל ומשו"ה פירש"י שם משש שעות ולמעלה עד סוף פסח ודו"ק היטב

שנת תפ"ז הי' חל י"ד בשבת ואין מצוי במדנתנו שהי' יותר מעשרים שנה ובירושלמי גבי עובדא דבני בתירה והלל אמר וז"ל הלא אין לך שבוע שאין י"ד חל בה שבת ולכאורה צ"ע. ברמב"ם ריש פ"א דהלכות חמץ ומצה כתב הרמב"ם בלאו בל יראה ובל ימצא אין לוקין עליו משום דהוי לאו שאין בו מעשה. ובפסחים (דף צ"ה ע"א) בסוגי' דמה בין פסח לראשון לשני משמע דאינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה ואח"כ הראני אחד שנדפס קושית זה בשם החכם צבי ע"ש

דף י' ע"ב ברש"י לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עיין במהרש"א. שכתב וביו"ט גופא למה יבדוק משום בל יראה מה תיקן בבדיקה על ידי הבדיקה נמי יראה על כרחך צריך לומר דס"ל לשיטת רש"י אף שמשהה אדעתא לבערו מכל מקום עובר בל יראה וזה דלא כדברי רש"י לעיל (דף ו' ע"ב) ד"ה ודעתו עליו וחס עליו לשרפו ונמצא משהה אפי' רגע אחד ונמצא עובר עליו בבל יראה משמע אי לאו דעתו עליו אינו עובר בשהייתו דהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר ונראה שכוונת מהרש"א כאן בדברי רש"י ג"כ בזה האופן מאי מועיל ביו"ט הבדיקה שמא חס עליו לשרפו ונמצא בשהייתו רגע א' עובר בבל יראה וק"ל ובר"ן כ' תירץ דס"ל לרש"י דביו"ט אכילתו בכרת ובהאי רבנן נמי גזרו דילמא אתי למיכל מיני' עכ"ל ונראה לפי שיטתו הוכחה לזה שפריך בשמעתין וכל היכא דלא בדיל מיני' לא גזר והא תנן לא יקוב אדם ששפרת של ביצה וכו' וכ' רש"י דרבנן אדרבנן לא קשי' דהא אוקמני' טעם מחזיר עליו לשרפו וא"כ קשה לפי משמעות שמעתין דלא ידע רבא מהאי סברא מחזיר עליו לשרפו תקשי לי דרבנן אדרבנן דשבת לא יקוב אצ"ל דס"ל כיון דשבת חמירה שהיא בסקילה גזרינן דילמא אתי למיכל מיני' והשתא ניחא שבמנחות פי' רש"י לאחר המועד משש שעות עד לאחר הפסח משום דהתם בסוגי' אלא אמר רבא דר"י אדר' ל"ק כדשנינן דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו משמע שכל זה דברי רבא וא"כ אינו מוכרח דרבנן מודים באכילת כרת דגזרינן שמא יאכל ודו"ק

בגמרא מר סבר מקמי' איסורא אין לאחר איסורא לא גזרינן דילמא אתי למיכל מיני' עיין במהרש"ל שמפורש דאיירי בביטלו דאי לא ביטלו וכי משום גזירה דשמא יאכלם יהי' עובר על בל יראה חמץ ע"ש ויש לדקדק לפי שיטתו הלא סיפא דמתני ע"כ איירי בלא ביטלו דגזרינן