מנחת נתנאל כ

תני לי' ולא ס"ל וא"כ אליבא דר"א פריך שפיר דהוא לא ס"ל כר"א דהא לפי מה שכתבתי אית לן למימר רבי תני לי' וסבירא לי' דספיקו מספקא לי' ומה פריך אביי לרבה אימא רבה ס"ל ג"כ כר"ח דרבי ס"ל דאין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות וא"כ לרבי איכא למימר ספיקו מספקי לי' אלא ע"כ צ"ל דהך סוגיא דידן לא ס"ל לחלק בין הכנות וא"כ פריך שפיר לרבנן אאביי ור' חנן ואדרב חסדא אלא דרש"י ס"ל לחלק בין הכנות ומשו"ה פי' דלא פריך אדרב חסדא ולפי הצעה זו קושית מהרש"א שפיר לשיטת תוס' דלא מחלק בין הכנה להכנה ודו"ק

בגמרא דרב אדרב מי וכו' והא איתמר יש לדקדק אמאי לא תקשי לי' טפי מדרב אדרב מתרתי פיסקא בדין עירוב גופא כו' עיין במהרש"א ונעלם ממנו סוגיא בפ' שני דביצה דף (י"ז) דאמר ר' חסדא הלכה כרבי ולאסור ש"מ דת"ק לר' חסדא לקולא דמערבין עירובי חצרות ורב אמר הלכה כת"ק וא"כ ליכא למרמי תרתי פסקי דעירובין וק"ל

בתוס' ד"ה ר"א אומר כו' ומיהו התם דקאמר רבי מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין מ"ט כו'. וקשה לי דעדיפי ה"ל לאקשוי דהא שמואל בשמעתין ס"ל איסור הכנה כדקאמר ובאותו הפת ואי בעירובי חצירות שייך הכנה והא שמואל פסק שם כרבי דמערבת עירובי חצירות מ"ט וניחא לי ע"פ מה שאמר שם בביצה דף (ט"ז ע"ב) כיון דמקלקי בה רבים היינו קלקולא וה"א מטעם זה מערבין עירובי חצירות כדי שלא יתקלקו בה רבים דהך איסור הכנה אינה אלא מדרבנן דהא מדאורייתא לא בעינן עירובי חצירות הם אמרו והם אמרו אבל התוס' כוונו לרב דאמר תחילת הוראה לקלקולא שפסק כרבי דמערבין עירובי חצירות ולא ס"ל הך סברא כיון דמקלקלי בי' רבים לכן קשה שפיר אמאי ס"ל לרבי דמערבין ערובי חצירות הא אית בי' הכנה וק"ל

דף מ"א ע"א בגמרא ומי עבדינן כר"י כו' והקשו העולם לפי' מהרש"א דלר"י אין צריך להשלים אם ירצה א"כ מאי פריך דלמא הא דאמר ר"ג אין משלימין ר"ל אין צריך להשלים והיינו כר"י וחכמים דאמרי מתענין ומשלימין ר"ל דצריך להשלים ואין כאן ג' מחלוקת בדבר דהא ת"ק דר"י הייני כחכמים דר"ג דסברי דצריך להפסיק ור"י כר"ג. ונראה לי לתרץ ע"פ מ"ש הרא"ש בשלהי פ"ב דתענית סי' ק"ו וז"ל וכיון שיכול להשלים אם ירצה והוא קיבל עליו התענית סתם וכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית וצריך עד צ"ה אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד תשלום תפלתו עם הציבור עכ"ל ואמרתי אל לבי לפי מה שאיתא במ"א סי' רמ"ט ס"ק י' דבתענית ציבור לא מהני תנאי דלאו בדידי' תליא מילתא נמצא אם הדין בתענית רשות דאם ירצה להשלים שיכול להשלים צריך הוא בכל תענית ציבור להשלים דלא מהני בי' תנאה ומעתה ניחא קושית העולם דע"כ צריך לומר דאין משלימין היינו דאין רשאי להשלים דאלת"ה קשה א"כ היכי קתני דאין משלימין וכן תשעה באב שחל להיות בערב שכת' דאין משלימין הא כיון דרשאי להשלים צריך להשלים אלא ש"מ דפי' אין משלימין ר"ל דאין רשאי להשלים ודו"ק

בגמרא והא תני' אר"א אני היתי כו' וקשה לי דמוכח במס' כלאים פרק שביעי דר"א ב"צ הי' בזמן ר' יוסי ור"מ דאיתא התם במשנה שני' ר' אליעזר בר צדוק אומר משמו דר"מ אף על גבי הגפן אסור עכ"ל ור"מ ור' יוסי בחד דרא הוי ואיתא בהרא"ש בערבי פסחים בס' זה בני סניף הי' נוהגין לעשות יו"ט שלהם אפילו אחר החרבן ע"ש א"כ מאי פריך הש"ס ובדורו של ר"ג כי דילמא זה המעשה דחל תשטה באב בשבת ונדחה. אירע בימי ר' יוסי ואז עבדינן כר' יוסי ולעולם בדורו של ר"ג עביד כר"ג וצ"ע

תוס' בד"ה אי אתם וכו' ואין לפרש דה"ק דהיכי דהפסק סעודתו כו' הנה לפום ריהטא הי' נראה לפר דה"פ הש"ס אי אתם מודים כו' שאם הפסיק סעודתו מפסיק מבע"י דהוי כמו קבלת תענית בשבת ולאחר העיון אין מקום לפי' זה דא"כ קשה האיך דחה תוס' מהא דר"י בן בתירה הא לעולם איכא לקיים דאין לפרש היכי שקיבל עליו התענית בפירוש ולכך נ"ל דה"ק ודוק

הרמב"ם פי"ג דשבת דין ב' כיצד פותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה והיא מתמאלת והולכות כל השבת ומניחין מגמור תחת הכלים והם מתגמרין והולכין כל השבת כולה ונותן קילור ע"ז העין וכו' כל זה ברייתא בפ"ק דשבת דף (י"ח.) אלא שקשה טובא שלא הוזכר רבינו ליתן חיטין לתוך הרחיים שלמים סמוך לשבת לא לאיסור ולא להתיר והנה הריב"ש בתשובה ובב"י סי' רנ"ב מטין דברי רבינו שפסק כר' יוסף דשרי והטעם שלא הזכירו בהדיא הוא לפי שלא הוזכר בתלמוד בהדיא דלר' יוסף שרי דאין דרכו לכתוב אלא מה שהוזכר בתלמוד בהדיא דלר"י שרי וזה דוחק גדול ונראה בזה כמו שתירצו הם שרבינו פוסק כר"י דשרי דב"ה לית להו שביתת כלים ואין מן הצורך להזכיר דין זה בפי' שסמך עצמו אמאי שכתב בפ' י' שאין אנו מצווים על שביתת כלים והא דחשיב ואזיל כל הנך דינים דמוגמר ופותקין וקילור ולא סמך אמאי שכתב בפ' ו' וי"ל דצריכא דהוי אמינא אע"ג דאין מציוום על שביתת כלים מ"מ אסור משום גזירה דלמא אתי למעבד בשבת ואתי לידי חיוב חטאת. ונסייעה מן הדא למ"ש המג"א בסי' הנ"ל דרחיים של מים ליכא חיוב חטאת ומשו"ה אין מן הצורך לרבינו להביא שירותא ליתן חיטים לתוך הרחיים של מים סמוך לשבת דליכא למיגזר דלמא עביד בשבת דלית בי' חיוב חטאת ולא גזרינן ודוק: מס' פסחים דף ה' בגמרא רבא אמר לעולם לא תיפוך וארישא קאי שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואינו שרוי עמך בחצר נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מניין ת"ל לא ימצא כו' משום שנאמר לך לך תרי זימני כ"ל הגמרא (ואין לומר כמו שכתבו תוס' דכיון דגלי קרא הכא דנכרי שכבשו לא חשיב שלך בשום דוכתי' לא צריך תרי קראי דודאי לענין התירא כמו ביתך דגנך לא צריך תרי קראי דגלי לן קרא הכא גבי חמץ. אבל לענין איסור נימא דדי לנו בזה הא דלא כתב התירא דלך גבי בתים להורות אנכרי שכבשתו שאסור לקבל ממנו פקדונות) ויש לדקדק לרבא כשקיבל אחריות נימא אין לי אלא בנכרי שכבשתו נכרי שלא כבשתו מנ"ל לאיסורא ואי ס"ל כדרשת דאביי תמצא ימצא ה"ל לתנא דברייתא נמי למתני אין לי אלא בנכרי שכבשתו לאיסורא שלא כבשתו מנ"ל ת"ל ימצא