מנחת נתנאל טו

מייתי ראי' משתי לחם דאיכא למימר אף דנוכל ללמוד במה הצד טרח וכתב לה קרא וע"כ צ"ל הא דלא קאמר דלא גמר ממילה משום דנכרתו עלי' י"ג בריתות כמו שתי' מהרש"א וא"כ מקשין תוס' שפיר וכמו שפרשתי ובאמת לשיטת הרב פורת שם בתוס' באמת יש לתרץ קושיית תוס' אלא שקושיתם אזלו לתי' ב' בתוס' אבל קשה לי לפ"ז שתוס' מפרשי השמעתא כפי' מהרש"א שהכי קאמר ר' יוחנן לא לכל אמר ר' אליעזר מכשירי מצוה דוחה שבת דלא ילפינן ממילה משום פרכא די"ג בריתות וא"ת מנ"ל שתי לחם שדחי שבת היינו מנ"ש הבאה הבאה א"כ אין מקום לקושיית תוס' בד"ה לא לכל כי מה שהרב מהרש"א סובב והולך בדיבור זה על קוטב ששתי לחם עצמו דוחה שבת לפענ"ד סכין מהירות פולטתו כי מה דחיית שבת שייך בהבאת שתי לחם ולא הי' בהם כ"א תנופת חיים ושחוטים ואח"כ חלקו הכהנים כמבואר באריכות ברמב"ם ז"ל בפ"ו מתמידין ומוספין גם ש"ס ערוכה היא במנחות דף ע"ד שלא יוכל למצוא דחיית שבת כ"א באפיי' לרבי דס"ל דתנור מקדש וא"כ אין מקום לקושיית תוס' תימא מה שייך למילף ציצית ומזוזה ממילה וכו' באמת הכי קאמר ר"י לא לכל אמרר"א מכשירי מצוה דוחה שבת דציצית ומזוזה אין במצותן דחיית שבת אלא דאי לאו ג"ש והוי יליף שתי לחם במה מצינו ממילה ע"כ דלא פריך פרכא זו והוי גמרינן ציצית ומזוזה ג"כ ממילה ע"ז אמר ר"י דלא למדם שתי לחם אלא בג"ש ועוד קשה לפי שיטתו דשתי לחם עצמן אין בהם דחיית שבת ה"ל לתוס' להקשות על מה דפריך מה לעומר שכן אם מצא קציר קוצר ה"ל למפריך מה לעומר שיש בו דחיית שבת בהקטרת הקומץ משא"כ שתי לחם אין בו דחיית שבת עצמן ועוד לפי שיטתו קושיית מהרש"א במק"ע על התלמוד לקמן דלא פריך הך פרכא אלא פריך מה למילה שכן נכרתו עלי' שלש עשרה בריתות ומה שתירץ היינו משום דלא לייתי מיני עומר ושתי לחם דהן עצמן נמי דוחין שבת הא לפי מה שכתבתי אין בשתי לחם דחיית שבת וכ"ת משום דלא ליתי מיני' עומר ושתי לחם דיש בו דחיית שבת כיון דשתי לחם אין בו דחיית שבת לא מצי למילף ממילה צריך למכתב עומר כדי לגמור מיני' בג"ש שתי לחם אלא ששתי קושיות אלו יש לדחות דבאמת הוי מצי תוס' להקשות ב' קושיית אלו אלא שהעמידו דבריהם בתחילת הסוגי' ובכח קי' זו יש ג"כ שתי קושיית הללו וק"ל

אמנם יש לאלקי מילין לישב שיטות המהרש"א דכוונת על הכבשים ולא ס"ל כר"ע אלא כר"ש בן ננס (דף מ"ה) במנחות דהכבשין מעכבין את הלחם דהכבשים וודאי יש בהם דחיית שבת אבל שם במנחות קתני שתי הלחם והקרב עמהם משמע שבשתי הלחם עצמן יש בהן דחיית שבת מש"ה צריך לאוקמי דרבי ס"ל דתנור מקדש ומ"מ קשה דלא לייתי כלל שתי לחם בשבת דהא ר"ש ס"ל שתי לחם אינם מעכבין הכבשים אלא ע"כ צ"ל דס"ל כר"ע דשתי הלחם מעכבין הכבשים א"כ אין הכבשים מעכבין את הלחם וזה אי אפשר לומר דס"ל לר"א דיעה שלישית דהן מעכבין זה את זה חדא שהיא דלא כמאן ועוד לפ"ז הקושיית תוס' במ"ע ד"ה שכן טעונין ארבע מינים. שתי לחם ג"כ יש בהם ד' מינים וצ"ל דהכבשים אינם מעכבין הלחם או איפכא אבל אם מעכבין זא"ז קשה לא לכתוב ג"ש ויליף ב' לחם מסוכה וק"ל. ועוד דאי אפשר לפרש דכוונת תוס' שר"א ס"ל כר"ש בן ננס א"כ אין מקו' לתמיה' מהרש"א. ומיהו הך פרכא דקאמר לקמן תלמודא גבי ציצית ומזוזה הועיל בידו להפקירן. ה"מ התוס' נמי למנקט הכי וכו' ע"ש אי לאו ג"ש לשתי הלחם הוי גמר לה ממילה ע"כ לא פריך פרכא בידו להפקירן הא שתי לחם ג"כ יש בידו לסלק מעליו חייב שתי לחם דאין מעכבין הכבשים. אלא ע"כ כיון דלכתחילה רמי רחמנא עליו חיוב ומצות עשה היא הדין גבי מזוזה ג"כ חייב עליו מצות מזוזה וציצית כל יום ויום מעשיים התמידים לכך אמר ר"י דשתי לחם לא ילפינן ממילה כ"א מג"ש וא"כ ודאי איכא למימר דציצית ומזוזה לא ילפינן ממילה מהך פרכא דיש בידו להפקירן ודו"ק

והנה כל זה אי אפשר לפרש שזה כוונת מהרש"א על הכבשים דס"ל כר"ש בן ננס כדאמרן איברא לדידן יש לנו לקיים שיטות המהרש"א דיש בשתי הלחם דחיית שבת דס"ל כר"ש בן ננס דהכבשים מעכבין את הלחם ולפ"ז מעתה דברי התוס' מיסודין על הך ותימא היכא שייך למילף ציצת ומזוזה ממילה דאין במצותן דחיית שבת ואף גם שהוי יליף שתי לחם מחילה ולא מג"ש מ"מ לא הוי מצות למילף ציצת ומזוזה ממילה שגבי שתי לחם יש במצותן דחיית שבת דהכבשים מעכבין הלחם וא"ת דר"א ס"ל כר"ע דהכבשים אינם מעכבין את הלחם א"כ אינך ב' קושיית נולדו ע"י זה מהא דפריך אם מצא קציר קוצר ה"ל למפרך מופנה דשתי לחם אין במצותן דחיית שבת והתלמודא לקמן דקאמר מה למילה שכן נכרתו עלי) שלש עשרה בריתות הל"ל דמילה לא מצית למילף אפילו שתי לחם דאין במצותן דחיית שבת וא"כ קושיית תוס' ממ"נ ודו"ק

ברמב"ם פ' כ"א מהלכות שבת ופי' י' מה' טומאת אוכלין. דין ט"ו פירות שזבו מהם משקין בשבת אם זתים וענבים הם אסור לשתות אותן משקין גזירה שמא יתכוון ויסחוט אותן בשבת ואם תותים ורמונים אם הכניסן לאכילה משקין שזבו מהם מותרין וכו' ובה' טומאת אוכלין פי' דין ד' וז"ל אבל חלב האשה ובין שיצא לרצון ובין שיצא שלא לרצון סתמא משקה ומיתטמא או מכשיר מפני שהיא ראוי לתינוק והיינו כסוגי דכריתות דף י"ג דמסיק שם דהיינו טעמא שלא לרצון בסתמא דדעתו דתינוק קרובה אצל חלב אבל שלא לרצון לא ניחא לי' אפילו חלב אשה אינו מטמא דמקום חלב לאו מעיין היא דאי מעיין היא ליטמא חלב דזב טומאה חמורה בכ"ש ומה חלבו אינו מטמא אלא ברביעית כמשקין כמו שפסק רבינו בסמך בדין ה' אבל קשה בסוגי' דפ' חבית (דף קמ"ג וקמ"ד) דמסיק שם שלא לרצון דלא ניחא לי' דאי סתמא שלא לרצון ועלה קאמר סלי זיתים וענבים תוכיח שמטמא לרצון אבל שלא לרצון טהורין. הא קתני בברייתא דאפי' תותים ורמונים סתמא למשקה קאי בשלמא הסוגי' דחבית וכריתות ל"ק אהדדי וכמו שתמה בזה התוס' שם בריש פ' חבית דאיכא למימר דסוגי' דחבית ס"ל לאו כמעיין דמי אלא דכמשקין חשוב וגם בפי התינוק נמי חשוב משקה אע"פ שזה מאכלו של תינוק ס"ל סוגי' זו כמאן דאמר לקמן קמ"ה משקה הבא לאוכל לאו כאוכל היא וא"כ איכא למימר שלא לרצון דלא ניחא לי' מ"מ מטמא דמשקה חשוב ולא צריך הכשר ולק"מ מהך ברייתא ד"ט די"ל משקין בזוב חלב האשת מטמא ברביעית דחלב האשה כמשקין חשוב ולאו מעין היא מש"ה מטמא ברביעית ולא בכ"ש אמנם