מנחת נתנאל קיב

ביום חד בשבת ראשון של ניסן ולא התפיס אותו יום בנדר בשנה ועכשיו בשנה זו מתפיס יהי' יום זה כחד בשבת ראשון של ניסן אע"ג דאיכא טובא כהנך יום דהתירא ש"מ בעיקרו קא מתפיס וק"ל

שם בר"ן ד"ה כחלת אהרן וכתרומתו מותר אע"ג דבקריא' שם מחסרי כיון שאינו אסור לכל דבר האסור מקרי ולא נדר ולפי ס"ד דהמקשה כתרומת לחמי תודה אסור הא אותן ד' חלות נמי מותרין לכהן באכילה ואין אסור לכל היינו טעמ' כיון קודם שהופרש חלתו כל הלחמים אסורים אפי' לכהנים משו"ה פריך שפיר ש"מ בעיקרא קא קא מתפיס ושפיר מקרי דבר הנדור על קודם הפרשה משא"כ חלת אהרן ותרומתו קודם הפרשה מקרי דבר האסור וק"ל

דף ט"ז ע"א בר"ן במשנה קרבן לא אוכל לך וכו' ואי אמרינן דקרבן יהי' מה שלא אוכל משלך קאמר נמי שרי דלא שוי איסור קרבן אלא מה שלא יאכל ע"כ ותמוה בעיני הלא מתני' אתי' כר"מ דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן וצ"ל דלר"מ לא דיינינן לי' על שום דיוק אלא על אותו הדיבור שמוציא מפה

דף כ"ד ע"א מאי לא הודו לו חכמים ומאי לאו אפי' בקמייתא. ודחי לא בבתרייתא כלומר בבתריית' היא דפליגי רבנן ולא בקמייתא כך גרסא קמייתא בר"ן ונראה בעיני דלהכי ס"ד אפי' בקמייתא דהא אמר יתר על כן משום דבהא אע"ג דשייך לומר לאו כלבא אנא ומשו"ה איכא למימר דבדוקא נדר אפי' הכי אמר ר"א דנדרי זריזין היא ולפום זה מתני' קונם שאינו נהנה לך אם אי אתה נותן לבנך וכו' לא אתי' כר"א והפשטן ידע מפי אמוראים וקבלה בידו דהלכ' כר"א א"כ קשי' הלכתא אהלכתא וע"כ צ"ל דחכמים אפי' בקמייתא פליגי ואתי שפיר דבקמייתא הלכה כראב"י ובבתריתא הלכה כרבנן כסתמא מתני' דקונם דמחלוקת בברייתא וסתים במתני' הלכה כסתם ודחי לי' לא בבתרייתא והא דאמר יתר על כן וסד"א כיון דמייחד ואמר פת חמה וכוס של חמין לאו נדרי זריזין הם ודו"ק

ד"ה ת"ש דאמר ר' הונא כלומר דהוי ידוע להו דר' הונא אפילו בקמייתא ע"כ ואין משמעות הלשון הש"ס כן דמשמע דלא אתי לפשוט רק הלכתא כמו שאמר מאי הוי עלה ולפי דבריהם בקמייתא ג"כ ופשוט. תו מ"ש הר"ן וכיון דר"ה סתמא קאמר משמע דמתני' קאי שהמשנה הי' שגורה. וקשה לי דא"כ מאי פשיטתא דאיכא למימר דוקא דר"ה בקמייתא אמר הלכה דליכא סברת כלבא אנא או מייחד דבר אבל בבתרייתא הלכה כרבנן וה"פ הברור כפי' האמצעי וק"ל

דף כ"ח בגמרא והא קתני לה גבי טלית וטלית לשרפה קיימי ופי' הר"ן נראה שמפרש האי כמו דייקא נמי דאיירי דאיכא זיקא נפישי וק"ל

ברמב"ם הלכות נדרים פי' י"ב הבעל מפיר שתי נשים כאחת כתב לח"מ דס"ל כרבנן דפליגי אר"י דלא דריש אותה והא דבהלכות סוטה פ"ד פסק דאין משקי' ב' סוטות כאחת שנאמר והעמיד אותה משמע דדריש אותה. וי"ל דאפי' רבנן דרשו אותה כדאמר בפ"ק דסוטה אלא שלא הי' דורשין אותה אלא משום שלבה גס בהו דת"ק היא ר"ש ורבינו הביא הפסק ולא הביא הטעם ע"כ. אמנם הי' קשה לי מהא דפסק הרמב"ם בהל' מלוה ולוה פ"ז אלמנה בין שהיא עשירה ובין שהיא עני' אין ממשכנין משמע דפסק כר"י דלא דריש טעמא דקרח ועיין שם בלח"מ

ד"ל ע"א בר"ן שירה ט"ו ונהי דתקשי לרבה תרווייהו בקדושת דמים אפשר דדחי' אנפשי' למימר זו ואין צריך לומר זו קתני עכ"ל ופשוט דודאי לבר פד ליכא למימר דלדידי' צריך לאוקמא כשפדאן וחזר וקדשן א"כ ליכא רבותא אם הקדיש בתחילה לשלמים או לעולה דהא לא פקע בכדי וק"ל ודוחק לומר לא זו אף זו קתני לבר פדא ותרווייהו בקדושת דמים וק"ל

דף ל"א ע"א בר"ן ואית דגרסי אי שומעין לי בחירק כלומר אם שומעין לו עכ"ל ונראה שהיא מלשון אין וכן היא באיוב כ"ב אי נקי מתרגמינן דליתא זכאי

דף ל"ב ע"א בהרא"ש מפני מה אע"פ שעבירת העונש מפורשת וכו' עכ"ל ובני הבחור ידידי' שיחי' תירץ דעיקר השאלה הי' על שיעבוד מצרים רד"ו שנים בקושי העבודה דאי משום במה אדע לא הוי נגזר על זרעם אך בארץ לא להם כמו שהי' מלידת יצחק עד מיתת יעקב ובניו כמו שכתבו תוס' בפ"ק דשבת (דף י' ע"ב) ד"ה נתגלו ע"ש. והאמת אתו

דף ל"ד ע"א בר"ן ולי נראה דה"ק אמאי תיפול הנאה להקדש יתן בעל האבידה שכרי למחזיר וכו' עיין באריכות בפנים ותמה לי טובא דהכא בעל המחזיר גברא יקרנא ואין רוצה לקבל שכרו. וכמו לאידך מ"ד דמתני' בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דוקא וצ"ע. וי"ל דא"כ המחזיר ובעל אבידה כל אחד רשאי ליקח השכירות אלא שהם גברי יקירי א"כ מאי קמ"ל התנא בזה דאם לא ירצו ליטול שתפול להקדש והרא"ש כתב וליכא למימר נמי דקאי היכי דנכסי בעל אבידה אסורים למחזיר ותפול הנאה להקדש אם אין בעל האבידה רוצה לעכב השכר דהא לא אצטריך למתני דכיון דאין המחזיר יכול ליטול השכר הרי היא של בעל אבידה ואם ירצה יתן כל ממנו להקדש אבל כשאין יכול לעכב השכר הוצרך לפרש מה יעשו עכ"ל. ויש להקשות עליו הא צריכא רבא לאשמועינן דאין המחזיר יכול ליטול השכר דה"א דלא מתהני מחזיר מיני' דבעל אבידה כלל שאותו שכר של בעל בטל כבר הי' מצוי בידו וה"א דלא תפול הנאה להקדש כמ"ש הר"ן שלפי האמת השכר מותר למחזיר ודו"ק

ועוד קשה לי מהא דע"ז דף י"ג יניח נמצא נהנה לפי' הק' יניח עטרה בראשו נמצא נהנה מן הרוח וכתבו התוס' דהאי שמניחין לו את המכס ונהנה אינו נקרא נהנה מע"ז כיון שהמעות שלו ע"כ והכא בסוגין משמע לכל הפרושים דאם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה והמחזיר גברא יקירנא הבעל אבידה אינו רשאי לעכב השכר והא המעות שלו וליכא למימר דה"ט דהשכר חייב לו מדינא כפועל בטל א"כ התם לגבי מכס נמי צריך ליתן מדינא דדינא דמלכותא דינא לענין מכס כמ"ש לעיל (דף כ"ח) וצ"ע

דף ל"ה ע"א בגמרא דייקא נמי דקתני שניתנה ולא קתני שנתנה וכתב הר"ן והרא"ש ורש"י שכך היתה קבלה בידו לקרותו ניתנו בחירק עכ"ל ולא מצינו חבר בש"ס להאי דייקא נמי שהמקשה הקשה בפשיטות דאיירי שהמדיר נתן למודר ומשני דייקא נמי דקרינן בחירק. ובריש כתובות מצינו חבר נשאו לא קתני אלא נישאו. ע"כ נראה לי להגיה והכי גרסינן דקתני שנתנו לו ולא קתני מת או נתנה לו במתנה בלא ש' השימוש