מנחת אלעזר חלק ד רסג

הרשב"א והמ"מ הנ"ל ובפשוט השיב לו שאין לו שום טענה להמשאיל ועוד יותר יש לתמוה דהרי הביא בס' תולדות אדם הנז' במק"א מקודם בשם הגאון מהר"ז הנז' שהשאילוהו חומש לקרות בו שנים מקרא וא' תרגום והשיב מדברי הטור חו"מ הנז' (בסי' רס"ז) מצא ספרים לא יקרא פרשה וישנה וכו' ולא יהיו שנים קורין וכו' היינו כלשון המתני' והגמ' (ב"מ דף כ"ט ע"ב) והרמב''ם הנ"ל ואיך לא זכר אז מד' הסמ"ע ע הנז' שם במקומו והחליט בפשיטות שאין לו דו"ד עליו כלל. א"ו דלאו דסמכא הוא מ''ש זה בס' ח"א הנז' שיצא כזה מפי הג' מהר"ז הנ"ל. וחיים ושוכט"ס. סימן ע"א כבוד ידידי וכו'

אשר שאלת על מנהגינו מאבותינו הקדושים זי"ע לומר ברכו בלילי שבת בקדיש בתרא אמנם כשחל יו"ט בשבת אין אומרים אותו. הנה ראיתי בסוף שו"ת תשורת ש"י (מה"ק סי' תר"מ) שכ' להשואל שא"י מפני מה אין אומרים את הברכו האחרון כשחל יו"ט בש"ק. באמת אומרים פה ואם במקומו אין אומרים טועים הם מאחר שבשאר שבתות אומרים עכ"ל. ובמחכת"ה בשביל שהוא לא ידע והבין ע"כ יצא בדעת רחבה. ובקולמס עבה. פוסק וכותב לומר ''טועים הס'' על מנהג שנהגנו מזקנינו הגה"ק רבן של ישראל מהרצ"א מדינוב זי"ע וכן עוד הרבה מרבותינו צדיקי יסודי עולם זי''ע (כמו בצאנז ועוד) אשר בזכותם אנו חיים. וכן נהגו אחריהם בכמה עיירות בפולין וגאליציען ומדינתנו ומדוע לא שם לב להתחקות על שורש הדברים בהך ברכו האחרון שאומרים בלילי שבת כי הלא לכאורה מבואר להיפך בש"ע או"ח (סי' קל"ג) במחבר ורמ"א דגם הנוהגים לומר ברכו האחרון בימות החול בקדיש בתרא מ"מ בשבת ויו"ט לא יאמרוהו. וא"כ קשה לדידן שאין נוהגים לומר בימות החול הך ברכו בתרא (כמו שנוהגים הספרדים לאומרו בכל יום בשחרית ובערבית קודם עלינו וכנדפס בסידורם) וא"כ למה נאמר אותו בלילי ש"ק היפך ממ"ש בש"ע כנז'. אלא ודאי דהוא כמ"ש שם במקורו בשו"ת ריב"ש ומובא בב"י שם מקורן וטעמן של דברים משום שטעם ברכו האחרון מפני שיש יחידים שאחרו לבא ולא התפללו עם הצבור אבל ביום השבת ויו"ט שמאחרים הצבור ג"כ וגם כולם היו כבר ושמעו ברכו מקודם ע"כ אין לומר אותו עוד הפעם בשבת ויו"ט והכריע שם שבלילי שבת ויו"ט יאמרוהו רק בשחרית שבת ויו"ט כשיוצאים מביהכ"נ כבר התפללו כולם אין לאומרו כנז' עיי"ש (והיינו הסברא דבערבית שבת שמאחרים מפני שטרודים במלאכתם בע"ש סמוך לביהשמ"ש משא"כ שחרית שבת ויו''ט שפנויים ממלאכה כבר וכולם באים ושומעים ברכו בצבור וא"צ לאומרו עוד הפעם) ולפ"ז ניחא מה שאומרים בערבית שבת ברכו בתרא ואינו סותר להש"ע הנז' מ"ש בשם הריב"ש דמיירי רק משחרית שבת ויו"ט. אך קשה כיון דאנן אין אומרים אותו בשום תפלת ערבית ברכו האחרון א"כ מדוע נמרינהו בשבת דוקא. בערבית. אלא ודאי בע"כ הטעם משום שאנחנו הנוהגים בנוסח האריז"ל ובכהאריז''ל (בשעה"כ ופע"ח) כ' לומר ב"פ ברכו דייקא בליל שבת כמ"ש שם הכונה (ועיי' בחיבורנו חמשה מאמרות מאמר נוסח התפלה אות מ' מה שביארנו שכן צ"ל ב"פ ברכו בליל שבת) ע"כ אומרים ב"פ ברכו רק בליל שבת משא"כ כשחל יו''ט בשבת שאז ממילא נשתנה כוונת התפלה שצריך לכוין העיקר בשל יו"ט וכיון שאין אומרים אז ויכולו בתפלת לחש רק אתה בחרתנו וכיוצא (ועיי' בדברינו במאמר נוסח התפלה הנ"ל אות כ"א) הואיל ואשתני אשתני שאין אומרים ג"כ ברכו האחרון. וגם לפי טעם הנגלה הנ"ל מהריב"ש שאומרים בלילי שבת ברכו האחרון משום שמאחרים היחידים לבא (היינו עם שבשדות או שטרודים במלאכתם בביתם) נמצא דכשחל שבת ביו"ט ב' שלפניו הי' יו"ט ולא הי' להם טירדת מלאכה ע"כ אין אומרים ברכו הב' וכן כשחל שבת אחרי יו"ט ג"כ אין נוהגים אצלנו לומר ברכו הב' נמצא ג"כ שהוא מטעם הלז. והגם כי לענין ברכת מגן אבות שמביא הריב"ש וכמובא בב"י (סי' רס"ח) שאין לומר בשבת שלאחר יו"ט מגן אבות דל"ש עם שבשדות ואנן לא פסקינן כן בש"ע שם (סעי' י"א) רק לומר בכל פעם משום לא פלוג היינו רק לענין ברכת מעין שבע שתקנו חז"ל ולא חילקו אבל לענין במה מדליקין שכ' ג"כ בש"ע (סי' ע"ר) שנוהגים לאומרו מפני המאחרים בלילי שבת לבא בביהכ"נ ע"כ כ' שם במג"א בשם מנהגי מהרא"ק דבשבת חוה"מ אין נוהגים לאומרו משום שאין טרודים כ"כ במלאכה גם בחוה"מ. וא"כ ה"נ בברכו הב' דאינו חיובא רק ממנהגא ומטעם האחרונים כנ"ל ממקורו מהריב"ש ע"כ שפיר אין לאומרו כשחל יו"ט ב' בשבת או בשבת חוה"מ (שאין טרודים כ"כ במלאכה כנ"ל מהמג"א) ג"כ אין נוהגים לאומרו וא"ש מטעם הנז'. ואין להקשות דא"כ כשחל יו"ט ראשון בשבת יאמרוהו דהא היו טרודים בע"ש (שהוא עיו"ט) במלאכה י"ל דהוא כמו במה מדליקין שכ' זקיני הלבוש (בסי' ע"ר) שם דאין אומרים גם ביו"ט א' שחל בשבת משום לא פליג ביו"ט שחל בע"ש כן א"כ ה"נ כן כנז' וא"ש ונכון מנהג אבותינו ורבותינו זי"ע

סימן ע"ב

ומה ששאלת על אשר לא נהגנו לומר קדיש דרבנן על משניות שלומדים כ"א לעצמו כמו שנוהגים הרבה בעולם. הנה ע"ז הקפידו אאזמו"ר הגה"ק מפה ואאמו"ר הגה"ק זי"ע במי שנהג לומר קדיש דרבנן ביום היא"צ או תוך יב"ח אחרי משניות שלמד בעצמו כיון שקדיש תיקנו כמו קדושה (כמ"ש בטוש"ע ריש סי' נ"ה) ושאין לאומרו רק כשרבים היינו עשרה לומדים. ומצאתי אח"כ מפורש כדבריהם לחד מן קמאי בשו"ת אבן השוהם ומאירת עינים (סי' י''ט) דאותן הלומדים משניות וגמ' אפי' שלשה ביחד אין לומר קדיש אח"כ רק כשלומדים עשרה יחד ועכ"פ רובא דמינכר של עשרה שילמדו אז יכולין לצרף המיעוט שיהי' עשרה כשיאמרו קדיש. אבל לא כשלומדים רק מיעוטן ואין לדמותו לפורס על שמע או קדושה שא' אומר כשיש עשרה שם עיי"ש טעמו ונימוקו. ועיי' במג"א (סי' נ"ד ס"ק ג') דגם כשלומדים משניות יש לומר הגדה אחריו כדי לומר קדיש (שיהי' איש"ר דאגדתא דקאים עלמא כשאחז"ל בסוטה מ"ט ע"א) ומקורו מד' הרמב"ם (בפי' לסוף פרקי אבות בר"ח בן עקשיא וכו') אך ברמב''ם (בנוסח התפלה) שכ' כשעוסקים בש"ס או מדרשות וכו' אומר א' מהם קדיש דרבנן משמע דלאו דוקא אגדה וכדי שלא יסתרו דברי הרמב"ם אהדדי תי' שם בתשו' אבן השוהם ומאירת עינים עפי"ד הפסיקתא דדברי אגדה הכל מבקשים לשמוע ע"כ בדבר הלכה אין מתאספין ואין עשרה דצייתי ע"כ יאמרו ר"ח בן עקשיא שיהי'