מנחת אלעזר חלק ד רסב

והוי כמו שתרצה לקנות חפץ של מצוה מהבעל. או אתרוג (ואע"ג שאינה מחוייבת באתרוג משום מ"ע שהז"ג מ"מ כבר קיבלו עליהם ליטול ולברך כמ"ש התוס' בעירובין פ' המוצא תפילין ובשארי דוכתי) והוא נותן לה זה בחנם בשביל שתתקדש, בזה פשיטא דהוא מקודשת

אמנם נ''ל בזה כיון דאם נאמר דמתקדשת בזה בהאי שמשתתפה בפרוטה (כשלא תתן המעות והוא מקדשה בזה) וכיון שמתקדשת (ותחת החופה הרי היא אשתו ושוב אינה צריכה ליתן לו פרוטה כלל להשתתף בשמן כיון דהיא כבר אשתו ויוצאת בשל בעלה ושוב נמצא דלא נתן לה מאומה ואין לה במה להתקדש וכיון שאינה מתקדשת שוב צריכה ליתן לו פרוטה להשתתף ושוב מתקדשת וכיון שמתקדשת שוב א"צ ליתן פרוטה כנז' וחזר הדין והיתר כרוך וכו' ומתהפך לבלתי תכלית. והנה מקור ההיתר כרוך בתוס' פסחים (דף כ"ו ע"ב) ובב"מ (דף ל') כנודע באחרונים, ובתשו' כבר העירותי מקורו בד' הש"ס יבמות (ל"ב ע"א) עיי' (בסי' הקדום) בדברינו ואזלינן בדאו' לחומרא ה"נ ה"ז ספק מקודשת לחומרא בכה"ג דהיינו שצריכה גט משניהם אם קידשה אחר וכיוצא

וא"ת למה לא נאמר כן בכל אשה המתקדשת בכסף כיון דמתקדשת תחת החופה ונעשית מיד בזה אשתו גמורה לכל דבר וקיי"ל כל מה שקנתה אשה קנה בעלה (כיון דאין זה נכסי מלוג או צאן ברזל או מעשי ידי' רק מה שהוא נותן לה) א"כ מיד (בפעם א') ה"ז הכסף של בעלה ולמה מתקדשת בכסף. הא לק"מ כיון דקידושי כסף מה"ת מגז"ש וכמ"ש רש"י בכתובות (ג' ע"א) ובגיטין (דף ל"ג ע"א) ובשארי דוכתי וכיון שהוא גזה"כ ל"ש שוב לומר היתר כרוך וכו' כמובן

אך לענין נ"ח גם כשנא' שהיא ספק מקודשת וכיון שאינה אשתו גמורה א"כ לא יצתה י"ח בהדלקתו וגם לא נשתתפה עמו בפרוטה כיון דלא נתנה לו מאומה מ"מ כיון דנ"ח דרבנן והוי ס' דרבנן להקל וכמו כן בהיתר כרוך וכו' כזה כמו שכתבנו כ"פ בדברינו בעה"י א"כ א"צ להדליק או להשתתף עם אחר עוד הפעם. ואין לומר בזה כיון דהוי ס' מ"ע גם שהיא רק מדרבנן מ"מ במקום חזקת חיוב הוי לחומרא כמו שכ' האחרונים וגם אנחנו בדברינו כ"פ ז''א דהא כיון שבעלה זיכה בעדה זה שמקבלה להשתתף גם כשלא נתנה לו הפרוטה והוא נותן לה זה במתנה הגם שלענין הקידושין י''ל היתר כרוך לחומרא מה"ת דהוי ספק מקודשת מ"מ לענין נ''ח הרי יצאה י"ח כיון שנתן לה הזכות בנר חנוכה זה מרצונה ובמתנה בהדלקתו בזה וחיים ושוכט"ס ידידושתו"ט: סימן ע'

בס' תולדות אדם (מנפלאות הגאון מהר''ז תלמיד הגר"א זצ"ל) כ' וז''ל סיפר לי ר' בער וכו' פ"א בא אליו ר' זלמן ויאמר לו שאלה א' קטנה אנכי שואל מעמך השאילני נא ספר תנא דבי אליהו ויען אותו ר' בער אם קטנה היא בעיניך גדולה היא אלי כי הספר הזה יקר וחביב עלי וירא אני פן יקראנו אסון. ובכל זאת לא יכול להשיב את פני ר''ז ריקם ויתן הספר על ידו. והוא בלכתו מעם פניו עם הספר ללמוד בשקידה נפלאה עד שבימים אחדים נבלו עלי הספר מרוב משוש הידים. ויהי כאשר כלה מלאכתו ויבא הספר ויתן על יד בעליו וירא והנה הספר נתקלקל ויחר לו וידבר עם ר' זלמן קשות והוא ענה ואמר לו בצח שפתיו לא ידעתי למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלא תלמוד ערוך הוא (ב"מ צ"ו ע"ב) אמר רבא לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור אלא אפי' מתה מחמת מלאכה נמי פטור דא"ל לאו לאוקמי' בכילתא שאילתא ע"כ. וגם אני לא שאלתי אותו הספר לעמוד על הקיר כי אם לעשות מלאכתי שאלתי אותו והוא מחמת מלאכה נתקלקל על כן דין ודברים אין לך עמי על זה עכ"ל. והנה אם קבלה נקבל למעשה שהי'. אם לדין יש תשובה

דהנה הן אמת דפסקינן כן בש"ס הנז' וברמב"ם (בהל' שאלה ופקדון פ"א הלכה ד') ובטוש"ע חו"מ (סי' ש"מ סעי' א') אמנם הרי מפורש שם ג"כ דאם שינה גם באותו מלאכה עצמה כגון ששאלה לחרוש וחרש בה ביום ובלילה שלא כדרך כל הארץ ה"ז חייב לשלם אם הוכחשה וכו' וה"נ הרי מפורש ונודע כי לימוד הגאון ר"ז הנ"ל הי' שלא כדרך העולם בגודל עבודתו עד שקלקל הספר ונבלו עליו ובכה"ג לא הוי כדרך מלאכה, אך י"ל כיון דהמשאיל הר' בער ידע כי כן דרכו של ר"ז וסביר וקיבל וה"ז כדרך מלאכתו אצל השואל. והגם שר' בער הזהיר אותו במפגיע כי הס' הוא יקר אצלו (שלא הי' בנמצא אז) וירא פן יקראנו אסון והו''ל ליזהר שלא יקלקלנו מ"מ כיון שכ' שלא הי' יכול להשיב פניו ריקם ונתרצה אח"כ לשאלו אולי הוי כנתרצה גם לדרך לימודו ועבודתו של הג' ר"ז הנ"ל

אולם כשנבוא לדון בדיני תורה הרי מפורש ברמב"ם הל' גזילה ואבידה (פי"ג הל' י''ג) מצא ספרים קורא בהן וכו' ולא יקרא פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם וכו' ולא יהיו שנים קורין בשני ענינים שמא ימשך זה וימשך זה ויבלה הספר עכ"ל וכן פסקי' בש"ע חו"מ (סי' רס"ז סעי' כ') והנה במ"מ שם (בהל' גזילה ואבידה) כתב בשם הרשב"א והרמב"ן וז"ל כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז''ל דלא איתמר האי דינא אלא בס"ת נביאים וכתובים שמי שהוא רגיל בהם א"צ ליגע בהם כלל ושאינו רגיל נוגע בהם ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרע אבל עכשיו שנהגו לכתוב גמרא השונה פרקו מאה פעמים ומי שלא ראה אותו מעולם אין בו ליגע ולמשמש לפי שהוא צריך מחשבה יתירה וללמוד לכתחלה ע"כ ואעפ''י שלא כתב הרב ז"ל אלא בדין השואל נראה שהוא הדין לאבידה וצ"ע עכ"ל הרב המגיד ז"ל וכן הביאו להמ"מ בסמ"ע (סי' רס"ז שם ס"ק כ"ח) [ובחו"מ ד' לבוב החדשים נדפס שם בט"ס ''שוין בו ליגע ולמשמש'' והיינו לכאורה שמותר גם למתחיל מחדש ושלא למד מעולם ללמוד בו וכן הגי' שם בסופו ''וילמוד לכתחלה'' נראה לכאו' דמותר כנז' אמנם ז''א ולפי נוסחת המ"מ שברמב"ם המוגהים שהבאתי וכן הגי' הסמ"ע בחו"מ בדפוסים הקודמים ה"ז כמו שהבאתי לעיל ''אין בו ליגע ולמשמש'' לפי שצריך מחשבה יתירה וללמוד לכתחלה היינו בכל פעם שיעיין במחשבתו צריך לעיין כבתחלה ויתקלקל הספר וז"ב ופשוט ובד' לבוב השחיתו בכמה דברים כנודע] והרי מבואר ומפורש שהרב המגיד הניח בצ"ע רק לענין אבידה אם דמי לשואל. אבל לענין שואל בספרים פשוט הוא להרמב"ן והרשב"א כנ"ל דבספרי תלמוד ודחז"ל כמו הס' תנדב"א שיתקלקלו ע"י עיונים אסור לשואל לעיין בו אפי' כבר למד בו. ובפרט לקלקלו באופן הנז' פשוט שצריך לשלם. ואיך אז לא זכר שר התורה הבקי הנפלא מהר"ז הנז' מד'