מנחת אלעזר חלק ד רנו

דאסור כדאמרי' בגמ' מ''ק (דף כ"ז) עיי"ש. ב) אמנם אם הציצים ופרחים הם מריחים ריח טוב נראה לענ"ד לאסור עוד מטעם דפסקינן (בסי' ש"כ) שאסור לתלות במת דברים שיש בהם אוכל נפש וכתב הש''ך (סק"ב) משום בל תשחית שאוסרו באכילה דאסור בהנאה ששייך למת. והנה בדין בל תשחית מבואר בספר החינוך (מצוה תקכ"ט) דאפילו גרגר חרדל אסור לאבד והנה גרגר חרדל בעצמו אין בו שיוי מעות רק מקצת דמקצת וגם אינו מאכל אדם רק ראוי לתבל בו מאכל כמו שפירש"י (ריש פ' וירא) מ"מ יש בו לאו דבל תשחית מכש"כ הציצים ופרחים שהם שוים עכ"פ יותר מהגרגר חרדל וגם ראויים לתבל בהם מאכל להריח את המאכל וראויים להרבה מיני מרקחת וכיוצא בודאי יש בו משום בל תשחית, והא שהיו נותנים בשמים על המתים כמבואר בברכות (ריש פ' אלו דברים) דתנן אין מברכין במוצאי שבת על בשמים של מתים הרי שהיו נותנים בשמים מריחים על מתים התם הוא לצורך כדי להעביר הריח הלא טוב מן המתים כדאמרינן שם בגמ' (נ"ג ע"א) לעבורי ריחא הוא דעבידי ובכה"ג שיש בו צורך אין בו משום בל תשחית כמבואר בחינוך שם אבל בנ"ד שאין בו צורך א"ה, לכאורה הוא נסתר ממשנה מפורשת בב"ב (כ"ה ע"א) מרחיקין את הנבילה ''ואת הקברות'' ואת הבורסקי מן העיר נ' אמה ופירש"י משום ריח רע וכן פסקינן בש''ע חו"מ (סי' קנ"ה סעי' נ') א"כ יש בו צורך להרחיק הריח רע מן הקברים. אמנם הרי אנו רואין בכל הקהלות גדולות בפולי"ן ששם משכן רבותינו הפוסקים זי"ע שלא הרחיקו הביה"ק הישן אפי' חמשה אמות (ולא עוד חמשים) מביהכ"נ ודיורין א"ו פשוט כיון דעינינו רואות בחוש דאין שום ריח רע על הקברים מלמעלה בע"כ הוא רק נאמר בימיהם בימי חכמי הש"ס אולי שלא העמיקו הקברים בהניח שם המתים. ואולי מפני שקבורים בכוכין הי' הארון קרוב לפתוח כדמצינו שהיו פוקדין על המתים כדאמרינן במס' שמחות (פ"ח) עד שלא הצטרכו לפתוח הקבר אבל לא בימינו, א"כ לא שייך כלל אעבורי ריחא בקברים המכוסים כבר] הרי עוברים משום בל תשחית. ג') ועוד נלע"ד לאסור משום דהקבר וכל אשר עליו אסור בהנאה כמבואר ביו''ד (סי' שס"ד) וכשנוטע ציצים ופרחים המריחים על הקבר הרי יהי' ריח טוב על הקבר ונמצא ההולך סמוך להקבר ומריח הריח טוב נמצא נהנה באיסורי הנאה לפי"ד הרמ"א שם דגם בעפר הקבר היינו הקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנוהו בשם דהוי תלוש ולבסוף חיברו ג"כ אסור בהנאה. ומבואר ביו"ד (סי' ק"ח סעי' י''ז) שאסור להריח באיסורי הנאה עיי"ש ועיי' באבני מלואים בשו''ת (סי' ט'). ד') ועוד והוא העיקר משום ובחוקותיהם לא תלכו ובפרט בביה"ק שהוא מקום קדוש של משכן הרוחות והנשמות וירצו לזכותו לחיי העוה"ב ואיך יחללוהו במילי דאיסורא. היוצא לנו מזה שאם הציצים ופרחים יש בהם ריח טוב אסור משום ארבעה טעמים הנ"ל ואם אין בהם ריח טוב אסור מתרי טעמי. שלמה שפירא. עכ"ל מרן אאזמו"ר הנ"ל. והנה לכאורה י"ל הערה גדולה על זה ממשנה מפורשת בטהרות (פ"ג משנה ז') תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו ואין השושנים אלא במקום טומאה טהור עכ"ל עיי"ש הפי' שא"א שיקח השושנים אלא אם יכנס לבית הקברות. טהור כיון דאיכא למיתלי באחר שלקטן ונתנן לו. ועיי' תוס' נדה (דף י''ח ע"ב) בד"ה רוב תנוקות מטפחין וכו'. הרי שהי' שושנים על הקברות ואין לומר דלא היו השושני' על הקברות ממש דא"כ ממילא טהור אפי' אם נכנס התינוק לשם ודוחק לומר דלא היו על הקברים רק בצד ביה"ק אלא שבע"כ הוצרכו לעבור ולהאהיל על הקברות משום שלא הי' דרך אחר ע"כ קראוהו במקום טומאה ז''א דפשטא דלישני' דמתני' לא נראה כן. וגם אין לומר שהי' קברי עכו"ם (שכן הוא גם בימינו חוקיהם ומנהגם לנטוע שושנים על קברי מכובדיהם כנ"ל) ז"א דא"כ באנו לפלוגתא רבתי אם קברי עכו"ם מטמאים באהל. וכיון דמעיקר הלכה פסקינן כר"ש דקברי עכו"ם אין מטמאי' באהל רק שצריכי' להחמיר לכתחלה כמבואר ביו''ד (סי' שע"ג) ועיי' בדברינו במנח"א (חלק א' סי' ס"ז) דלמה דפסקינן מדינא כר''ש גם מדרבנן מותר קברי עכו"ם עיי"ש א"כ הך סתם מתני' דטהרות תאמר דהיא דלא כהילכתא א"ו דמיירי בקברי ישראל ולמה הי' שם שושנים. אלא שי"ל דלא מיירי ולא נחית הכא במתני' דטהרות רק לדיני טומאה בלבד ומיירי כשנטעוהו שמה עוברי עבירה או י"ל בפשוט יותר דמייירי בשושנים שאינם מריחים שגדלו על אילנות הגדלים מעצמם על הקברים ולא נטעום כלל ול"ש משום ובחוקותיהם וגו' ולא כל הלין טעמי ואין שום דחי' מזה ומחי' חיים יתן לנו חיים ארוכים וברוכים, ושוכט''ס ידידושתו"ט. סימן ס"ב להשו''ב המופלג בתו''י

מכתבו הגיעני במועדו ומפני רוב טרדותיי בעוה"ר ואחר עד עתה ובאתי בתשובה ע"ד אשר נסתפק בנידון הבהמה המסוכנת וצריכה פירכוס וכמבואר בש"ע ושמ"ח (סי' י"ז) ואם הבהמה אין לה פירכוס מחמת חולשא הנה הנסיון מעיד על זה שאם חותכין אח"כ הוורידין שבצואר או שמכין בכח על זנבה או שמגביהין הרגלים של בהמה למעלה אז מתעורר להיות פירכוס ועלה ונסתפק אם מותר לעשות פעולה כנ"ל אחר השחיטה כדי שיהי' לה פירכוס ובא לידו כזה הלכה למעשה

הנה נלע"ד בזה. דהנה עפי"ד הזבח שמואל דיש להחמיר אם שהה זמן מה ואח"כ פירכסה די"ל דהוי רק כמפרכס כזנב הלטאה ודבריו תמוהים וכבר פלפלו הרבה גדולי האחרונים עיי' בדרכי תשובה שם ובדברינו בשו''ת מנחת אלעזר (ח"א סי' נ"ה) דיש לתת מקום לדבריו שהוא רק אם פירכסה לאחר שנשבר המפרקת עיי"ש עכ"פ כיון דגם מרן בשו"ת דברי חיים לא דחה לגמרי דברי הזבח שמואל ועיי"ש בדברינו במנח"א ע"כ יש להכריע כזה דהיכא שהכה על זנבה (ד"מ) ואח"כ פרכסה בידה היינו שהוא מקום רחוק ממקום שעיררה ע"י הכאתו. או כגון שחתך בהורידין ואח"כ פרכסה ברגלה אז אין לחוש גם אם פיררו הפרכוס בידיו כנז' משא"כ כשפרכסה סמוך למקום שעיררה והכה בכח כנז' באותו אבר י"ל דהוי כעין פרכסה בזנב הלטאה דלא מהני אבל כשפרכסה במקום רחוק שלא במקום האבד הלז י"ל דלא הוי כעין פרכסה בזנב הלטאה כיון דפרכסה כזנב. הלטאה הוא בשרץ במקום זה היינו הזנב בעצמו משא"כ במק"א הרחק הלאה, והגם כי מד' הזבח שמואל נראה דגם בכל מקומות יש לחוש שאינו פירכוס גמור רק כזנב הלטאה מ"מ הבו דלא לוסיף עלה