מנחת אלעזר חלק ד רנד

א' יש לו חלק בה גם להכהן והוא קודם לכל דבר שבקדושה משא"כ בביהמ"ד שלו (של יחיד) מי ביקש מהכהנים לבא להתפלל ליקח את העליות מה שצריך הוא לכבד לת"ח חשובים (אורחים נכבדים) ואדעתא דהכי לא יכניסם לביהמ"ד שלו ע"כ שמעתי (וידוע מה שהי' לו בזה ויכוח גדול בעובדא כזו עם רב גדול וקדוש א' מדבר) והגם דאנן לא נוהגין כותי' כנ"ל גם בביהמ"ד (של יחיד) שלנו. אמנם גברא רבא אמר מילתא וכו' ונודע כי הה"ק מזידיטשוב הנז' מלבד גודל קדושתו הי' ת"ח גדול ומובהק ונראה ליישב ולהעמיד דבריו עפ"ד הש''ך יו"ד (סי' רמ"ו ס"ק י"ד) בשם הבאר שבע שכ' חמשה חילוקים בזה וכו' עי"ש שסיים וז"ל ואם הכהן ת"ח ואין הישראל חכם גדול ממנו יכול הכהן ליתן רשות לישראל לברך לפניו בסעודה ואפי' בסעודת ברית מילה ונשואין דשכיחי בה רבים כיון דמסיק בש"ס פ' הנזקין דדרכי שלום דקתני במתני' היינו לכדמר דאמר ל''ש דחולק כבוד למי שגדול ממנו אלא בסעודה אבל בביהכ"נ לא וכיון דמסיק דאביהכ"נ נמי לא אמרן אלא דוקא בשבתות ויו"ט דשכיחי רבים ממילא ידעינן דבסעודה מתיר אפי' שכיחי רבים משום דלא אתי לאנצויי שבעל הבית נותן לברך לאשר יישר בעיניו עכל"ה. הרי מבואר בש"ך בשם באר שבע החילוק בין סעודה לביהכ"נ (הגם ששניהם מפורשי' בשוה יחדיו לפתוח ראשון ולברך ראשון) משום דלא אתי לאנצויי בסעודה משום שנודע שבעה"ב נותן לברך לאשר יישר בעיניו כנז' היינו מפני שהסעודה של בעה"ב וממילא מי שבא להסעודה והוא כהן בודאי מוחל להבעה"ב שהוא יתן הביהמ"ז למי שירצה גם לישראל וה"נ בביהמ"ד של הצדיק כנ"ל כיון דהוא בעה"ב של הביהמ"ד שלו הרי בידו הרשות לקרות ראשון למי שירצה גם לישראל ת''ח גם אם הכהן ג"כ ת"ח כי רק אדעתי' דהכי הכניסו ברשות (להכהן שבעירו) להתפלל בביהמ"ד והכהנים ידעו מזה וכאשר באים ברצונם להתפלל שם הרי מחלו מעצמם מעיקרא כנ"ל ולא אתי לאנצויי. ושוכט"ס

סימן ס' כבוד ידידי וכו'

ע"ד אם לעשות נשואין ביום ל"ג בעומר כבר כתבתי מזה בתשובה (עיי' לעיל בזה סי' מ"ד) בארוכה לענין הנסיעה בימי ספה"ע דבודאי הימים האלו הם ימים מסוגלים לטובת ישראל כמ"ש בקרניים עיי"ש רק לענין התספורת אין לעשות עפ"י האריז"ל גם בל"ג בעומר בסוד השערות שלא נמתק בזה עד חג השבועות ומפורש בפע"ח (שער ספה"ע פ"ז) בהגהות צמח בפירוש (בלשונו הקדוש) שאין אנו נוהגים אבילות (ימי ספה"ע) אלא שלא לגלח השערות הם דינים וכו' עכ"ל. אבל לענין שאר דברים אין נוהגי' אבילות עפ"י האריז"ל בימי ספה"ע אמנם בודאי אדרבא יום ל"ג בעומר הוא יום אורה ושמחה גדולה וגם לענין תספורת הוא רק לגדולים ובעלי קבלה דהא האריז"ל בעצמו הלך שם עם בנו למירון לעשות תגלחתו בל"ג בעומר ועשה אותו יום משתה ושמחה כמ"ש בשפה"כ ופע"ח והרי גילח בעצמו את בנו א"ו דהוא רק לגדולים ועכ"פ לשארי דברים הוא יום שמחות עפ"י האריז"ל כנודע שם. ע"כ בודאי יש לעשות בו נשואי בנו למז''ט והוא ראוי כן גם לבעלי הסוד וחסידות כנז'. וכן שמעתי בבירור שהגה"ק רבינו בעל דברי חיים זי"ע מצאנז ציוה לא' מגדולי תלמידיו לעשות נשואי בנו בל"ג בעומר (וי"א כי פ"א עשה רבינו הד"ח בכבודו ובעצמו מנשואי בניו בל"ג בעומר) ומסתבר כן דהנה מצוה לעשות בו שמחה כל מי שיש לו חלק קצת בזוה"ק ורוצה לדבק בקדושת חכמת האמת ושם באה"ק ובפרט במירון עושין סעודות וריקודין וכלי זמר ביום ההוא כהמנהג מכמה מאות שנים שם כנודע והנה עושי' פה ג"כ סעודה (הצדיקים וחסידים) בחו"ל אמנם לעשות ריקודין בכלי זמר דוגמת הלולא ממש כמו שעושי' במירון (וכמבואר באדר"ז שקורא אותו הלולא דרשב"י ביום הסתלקותו כנודע) ולעשות זה בחו"ל ה"ז כזרות יחשב וכיוהרא כיון שזהו אינו נהוג פה במדינתנו וכשיזדמן נשואין שמחה של מצוה שהוא מזמוטי חתן וכלה בכלי שיר וזמר וריקודין ביום ההוא בודאי דבר בעתו מה טו"ב. וביום טובה הי' בטו"ב וירא אלקים את האור כי טו"ב (וכמבואר בבני יששכר בסוד היום הזה שהוא בחי' ל"ב טו"ב שעד עתה הי' מספר ל"ב ועתה מתחיל מספר טו"ב עיי''ש) ואחתום בברכה ושלום מזלא טבא וכט"ס. ידידושו"ט באהבה. סימן ס"א כבוד ש"ב ידידי וכו'

ע"ד שהקשה על החות יאיר (בסי' קצ"א) דהקפידה תורה על צעב"ח רק בבהמה דחסרה דעת ונפש המשכלת לסבול משא"כ זה האדם איבעיא לי' ליתובי דעתי' ולקבל מאהבה אשר יארע לו וכמ"ש במס' סוכה על אבל חייב בסוכה אעפ"י דמצטער פטור מן הסוכה עכ"ל האו"י, והקשה מדברי הש"ס ב"מ דף (ל"א ע"א) דאי כתב רחמנא הני תרתי משום דצערא דמרא איתא (פירש"י הוא העומד שם וא"י לטעון לבדו וכן לפרוק) וצערא דידה איתא אבל אבידה דצערא דמרא איתא וצערא דידה ליתא ואי אשמעי' אבידה וכו' עכ"ל הגמ' הרי דשייך צעב"ח גם באדם היינו צערא דמרא כנז' דחשיב בזה תרתי צערי דמרא וגם דבהמה. עכ"ד

הנה לענ''ד ל"ק ויש לתרץ בזה. א) דהנה זהו הי' בגמ' רק בקס"ד שהי' שייך לומר בכזה ולא באבידה אבל באמת כתיב בתרוייהו הן בטעינה ופריקה והן באבידה. ב) ואת"ל כיון דאיצטריך קרא בתרוייהו הרי דלולא זאת הי' הסברא משום דהכא איכא תרי צערי דאדם ובהמה כנז' הרי דצעב"ח נוהג באדם ג"כ ז"א די"ל אדרבא מזה ראי' להחו"י משום די"ל עיקר הדיוק בגמ' משום דהכא איכא צערי' דידי' וצערא דידה (דבהמה) משא"כ באבידה דליכא רק צערא דידי' וצערא דידה ליתא והיינו כיון שאין באבידה צעב"ח דבהמה ע"כ אין מחוייב להחזיר אבידה משא"כ בטעינה ופריקה (עיקר הדיוק הוא) משום דאיכא צערא דידה דבהמה ע"כ שייך צעב"ח משא"כ באבידה דליכא רק צערי' דידי' בלבד דהאדם ואצלו ל''ש צעב"ח ע"כ אשמעי' קרא ואצטריך גם באבידה דצריך להחזיר ונמצא מזה ראי' לסברת החו"י דבאדם ל''ש צעב"ח כנז'. ג) ועוד י"ל דהחו"י לא קאמר (וכמ"ש בפירוש שם) רק דהיכא שנוגע לתורת ה' ומצותיו ל"ש לחשוב צערי' דהאדם כיון שהוא בר דיעה וצריך להתיישב עצמו ולבטל רצונו וצערו מפני רצון ה' ומצותיו כמו דמיירי שם לענין כהן שלא יטמא וכן כנ''ל לשונו שהביא מהך דסוכה (דף כ"ה ע"ב) דאמרי' דאיבעי'