מנחת אלעזר חלק ד רנב

למקומות הצריכים ואין בהם אלא הרחקת הנזק הוא הצמא אבל תועלת הזן אין בהם כלל וברפיוה"כ מייתי ברייתא דוהאבדתי הנפש עינוי שיש בה אבידת נפש בתוך חלל הגוף ואיזה זה אכילה ושתיי' וכו' (עיי''ש שדעתו ששתיי' דוקא שאר המשקים ולא מים שאינן זכין כלל ועוד כ' שם וז"ל) ויש כעין ראי' לזה מדמייתי התם (יומא דף פ"א) דרש רב גידל אין: הלכה כר' דאמר השותה חומץ חייב לשנה נפקו כ"ע מזגו (פירש"י נתנו בו מים להתיש כחו) ושתו חלא שמע רב גידל ואיקפד אמר אימור דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי אימור ד"א פורתא טובא מי אמרי אד"א חי מזוג מי אמרי מעתה קשה דתיפוק לי' משום מים ואיך לא הרגישו עליהם אי אמרת בשלמא מים דרבנן סברי דבדרבנן מבטלין איסור לכתחלה ומים לבד לא היו שותין דיודעים דאסור מדרבנן אבל חומץ טעו כדראבי"ה שהביא הטור דדברים שאין ראויים לאכילה מותרין לכתחלה אלא אי איסור מים דאורייתא וחייבין עליהן כרת האיך חשבו למזוג במים ועוד דלא קאמר אלא איקפד ולא קאמר רתח משמע קפידא בעלמא דלא עברו אלא אדרבנן עכ"ל ההלק"ט. ותמהני על דעתו וסברתו. וגם על ראייתו. דמה ראי' הוא זה משום המים המעורבים בחומץ המזוג לחייב עליהן משום שותה מים ורצה לפשוט מזה דשתיית מים אינו אלא דרבנן וז"א דהא המים שמזג בהם החומץ נתהפכו ונעשו חומץ מזוג וכדין ציר או מורייס שאינו משקה הראויי' לשתיי' ול''ש בהם כלל דין מים ואדרבא נ"ל ראי' מהך גמ' דגם מים הוי איסור כרת ביוה"כ דאל"כ למה נקט רב גידל דהשותה חומץ ביוה"כ אינו איסור כרת דלא הוי רבותא כ"כ דהא נודע לכל דחומץ אינו משקה הראויי' לשתיי' והו"ל למימר רבותא הרבה יותר דגם שותה מים (שהם חיי נפש כל חי) מ"מ לא הוי איסור כרת אלא ודאי דמים הוי איסור כרת וזהו ראי' ברורה

והראי' שהביא בהלק"ט מדברי פי' המשניות להרמב"ם (בפ"ג דעירובין) היא ראי' קלישתא ואינה ראויי' לדון עלי' באיסור כרת דפשוט דשאני תקנת חכמים שתקנו בעירובין שיהי' שיתופי מבואות כמו שדרים בבית א' רק על מה שהוא מזונות ממש אבל לא מים ומלח שאינם מן המזונות אבל הם מוליכות המזונות כו' כנ"ל אבל אין ראי' מזה דאין בהם איסור כרת ביוה"כ משום שאינם מזין כלל דהא ידוע לחכמי הרופאים והכעמי"ע שיש במים הרבה חלקים ממידי דמיזן האדם וגם יש הרבה מעיינות מים שיש בהם חלקים כ"כ עד שהם מרפאות האדם מתחלואיו ככל מימי מקום מעינות הרחצה הנודעים ומפורסמים בעולם. ואין להכחיש הידוע ומורגש. רק שבהמים הפשוטים כמתוקים אין ניכרים כ"כ החלקים האלו בטעמם וממשם אמנם כאשר יבחינום בכעמי"ע אנשטאלט תהי' האניליז"ע מכל מים מחלקים רבים ושונים דברים שיש בהם חיי נפש האדם ובנין הטבעיי של העולם והעולם קטן הוא האדם, וכי הרמב"ם ז"ל ראש החכמים והרופאים לא ידע מזה א"ו פשוט כונתו לפרש. דברי המתני' דאין אדם קבע דירתו וחפציו להשתתף רק על דבר מאכל המורגש ורגיל למזונות ולא מים ומלח, והא ראי' דהא אמרי' בגמ' דגם כמהים ופטריות אין משתתפי' בהם (וכ' הרמב"ם שם הטעם מפני פסידת המזון המתהוה מהם והם בתכלית הרוע אינם בכלל מזונות) וכי יעלה על הדעת דהאוכל כמהים ופטריות כל היום ביוה"כ יהי' פטור מכרת. אתמהה הלא המה מזיני' ומשביעים את האדם א''ו דהכל חד (כדאמרי' שם בגמ') מים מלח כמהין ופטריות לענין עירוב אבל לענין יוה"כ חייב כרת בכולן כשאכל כשיעור. וגם מהך ברייתא בתוספתא דהביא בהלק"ט דהיינו עינוי שיש בה אבידת נפש וה"נ כשלא ישתה המים ימות בצמאון וא"כ הוי עינוי שיש בה אבידת נפש וחייב כרת וז''פ וברור

וראיתי בס' דברי יוסף להרב מהר"י שווארץ ז''ל מירושלים בחלק פרדס (בדף קע"ז מהנדפס) שבנה דייק על דברי הלק"ט הנ"ל ולדעתו גם בשותה מים לצמאון ביוה"כ פטור מכרת. דהוי רק מבריח ארי ופי' שם בזה ד' מכילתא ע"ד דרוש ואין משיבין על הדרוש ואם לדין יש תשובה נכונה כמו שביארנו לעיל בעה"י דאין ממש בכל הנז' וחייב כרת בלי ספק השותה מים ביוה"כ וכנז'

והנה כדברי הרמב"ם בפי' המשניות בעירובין הנז' וכן פי' רש"י שם דמים ומלח אינם מזון הנה כן מקורו בירושלמי שם וז"ל בכל משתתפין חוץ מן המים ומלח. א''ר יסא לפי שאין הגוף ניזון מהם (וממנו כנראה לקחו הרמב"ם ורש"י לטעם הזה דאינן מזון דהא בש"ס דילן לא נמצא זה בפירוש) אמר ר' לוי שהן מין קללה פי' הק"ע ופכ"מ מים ממי המבול ומלח מסדום עכ"ל ופשוט דאין מזה ראי' ליוה"כ דהתם עירובין דרבנן והם אמרו והם אמרו רק ממידי דמיזן לגמרי, והא ראי' דהא לטעם ר' לוי משום דאשכחן בהו קללה הגע בעצמך וכי נאמר דלר' לוי אליבא דר' יהודא דס"ל במתני' ברכות (דף מ' ע"ב) דכל מי שהוא מין קללה אינו מברכין עליו (פירש"י מין קללה. חומץ ונובלות וגובאי ע"י קללה הן באין עכ"ל) וכי נאמר דלא יברכו על מים ומלח וגם דמותר למלאות כרסו מהם ביוה"כ ויהי' שבע ביום צומא רבא א"ו דלא יעלה על הדעת לומר כן משום דשאני ברכות דרבנן הם אמרו והם אמרו ה''נ בעירובין דרבנן הם אמרו וכו' ולענין יוהכ"פ אין לדמותן כלל הגם דטעמי' דר' לוי בעירובין ג"כ משום שהם מים ומלח מין קללה כנז' עכ"פ לענין אכילת יוהכ"פ אין לדמותו כלל לא מיני' ולא מקצתי' כנז'

סימן נ"ט

ע"ד מ''ש בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סימן ס"א) להשואל מק' נ"ש כי מקובל שם שהגאון מהר"ם בנעט ז"ל אבד"ק נ"ש והמדינה פסק שאם אין לוי בביהכ"נ שצריך לקרוא הכהן ב' פעמים ולברך עוד הפעם ב' ברכות טוב לומר להכהן שיצא מביהכ"נ והמהר"ם שיק פלפל שם בזה איזה טעם היה לו להגאון הנז' בזה וכ' משום דבעינן התקנה כמו שתיקנו דדוקא ה' או ז' גברי ולא שאדם א' יקרא שני פרשיות ויברך ד' ברכות וכמ"ש הב"ח (בסוף סי' קמ"ג באו"ח) דהא דא' קורא וחוזר וקורא (אם אפשר לימנע מזה) לא נכון למיעבד כן עיי"ש ע"כ הסומך על הגאון ועביד כותי' יש לו אילן גדול למיסמך עליו עכ"ד

אמנם לדינא פקפק שם במהר"ם שיק משום דדעתו דהך וקדשתו בקריאת הכהן הוא דאו' הגם דהיכא שיוצא הכהן מביהכ"נ אין כאן ביטול מ"ע מ"מ אסור למיעבד טצדקי למיפטר נפשי' ממ"ע כהאי דא"ל מלאכא לר' קטינא וכו' בפ' התכלת וכ"כ הרמב"ם גבי ציצית משום דבעידן ריתחא מענשין אף אעשה כשעושה טצדקי ומכוין לפטור א"ע ע"כ אין לצוות להכהן לצאת למיפטר נפשי' מקריאתו עכ"ד.