מנחת אלעזר חלק ד רנא

סימז נ"ז

עוד ראיתי בס' הנז' שו"ת אבני נזר חאו"ח (סי' תקט"ז) דברים מתמיהין במחכת"ה ע"ד מגילה שכתבה נער בן י"ג שנה שלא נבדק אם הביא ב' שערות ועיי"ש בדבריו בתשו' שלאחרי' וכן בדברי הה"ג השואל שהוא מח"ס שו"ת בכורי שלמה והוא לו נדפסה בשו"ת בכורי שלמה (או"ח סי' ז' ח' ט') עיי"ש ובאבני נזר שם כ' וז"ל וגדולה מזו אני אומר דאף בספר תורה אם כתבו בן י''ג שנה שלא בדקוהו בשערות מותר לקרות בו בצבור כיון דקריאת התורה הוא רק מתקנת עזרא ונביאים ובדרבנן סמכינן אחזקה דרבא ובזה אין לומר כלל כיון דקדושת ס''ת דאו' ובדאו' לא סמכי' אחזקא דרבא, דליתא, דבשלמא התם (במגילה) שבודאי אינו בר חיוב מן התורה ובודאי אין בו קדושה מן התורה על כן אינו יוצא בו אף החיוב דרבנן שחכמים חייבו לקרות במגילה כשירה כהילכתה שיהי' קדושה עלי' מן התורה אבל בבן י''ג שלא נבדק אם יש לו שערות בדרבנן סמכינן אחזקה דרבא שהביא שערות ויש עליו קדושה מן התורה, וכ"ז בס"ת אבל במגילה יש מקום עיון ומעלתו חשיב מגילה קיל מספר תורה ואני חושבו חמיר דהנה כ' הרמב"ם ריש הל' מגילה דכל מצות תורה נדחין מפני מקרא מגילה משמע דאפי' לא יוכל אחר קריאת המגילה לעשות המצוה של תורה וכן כתב הט"ז בדעתו ז"ל אבל הר"ן כתב דבאי אפשר לקיים שניהם אין שום מצוה של תורה נדחה מפני מקרא מגילה דרבנן והט"ז דוחה דברי הר"ן שדעת ר"ת דברי מגילה כד"ת דמי וכו' עכ"ל באבני נזר. והביא אח"כ מדברי הירושלמי והרמב"ן דמצאו הנביאים והזקנים רמז בד"ת כי מגילה ניתנה להוסיף על ד"ת והוא כד"ת דמיא עיי"ש ומה שהשיג עליו בבכורי שלמה שם

אמנם לענ"ד דברי האבני נזר תמוהים מאוד מ"ש כי בס"ת יש להכשיר כשכתבו קטן בן י"ג שלא נבדק ובמגילה יש לאסור (כלפי לייא, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, אתמהה) והן לו יהא כדבריו דפסקינן דברי קבלה כד"ת דמיא אמנם נעלם ממנו אז במחכת"ה דברי רש"י בתענית (דף ט"ו ע"א) וז''ל החילוק היכא שהנביא מצוה ומזהיר ומודיע את ישראל זהו נקרא דברי קבלה אבל בכל דוכתא דלא איתפקיד נביא כי האי דנינוה וירא אלקים שהוא כמספר והולך רק דילפינן מיני' אגב אורחא דמילתא כזה לא קרינן דברי קבלה (במתני' דתענית שם) רק לקרא דקרעו לבבכם ואל בגדיכם שהוא בדרך ציווי מהנביא זהו נקרא דברי קבלה עכ"ל עיי"ש (ועי' בדברינו בשו"ת מנח"א ח"א סי' ט"ז בזה ועוד בכמה דוכתי) ומעתה אם נאמר דברי קבלה כד"ת דמיא היינו רק מה שהוא דרך ציווי כנ''ל מרש"י וה"נ י"ל קיימו וקבלו עליהם י''ל היינו לעשות ימי הפורים בקריאת המגילה ובסעודה ושמחה ומשלוח מנות כ"ז קיימו למעלה וכו' עפ"י נביאים שביניהם והוי דברי קבלה כד"ת דמיא וזהו ''בקריאת'' המגילה אבל בכתיבת המגילה פשוט אם נאמר דבס''ת כשר אם כתבה קטן שלא נבדק וסומכי' לקרות בו על חזקה דרבא כ"ש במגילה כן דהא מצינו בכמה דברים שהקילו חכז"ל הרבה יותר בכתיבת המגילה כגון השמיט בה סופר אותיות או פסוקין וקראן הקורא יצא והיינו במק"א כדאמרי בש"ס מגילה (י"ח ע"ב) ופסקינן כן ברמב''ם (פ"ב מהל' מגילה) ובטוש"ע או"ח (סי' תר"צ סעי' ג') נמצא לפי"ז אם במגילה חסרו תיבות או נמחקו עד קרוב לחציה (היינו אות א' פחות מחצי') ה"ז נחשב מיעוטה וכשירה ואם בס"ת חסרה אות א' או נמחק ה"ז פסולה, וראה נא ההפרש הגדול ונורא. ואיך יעלה על הדעת לומר דבזה במגילה פסולה אפי' דבס"ת כשירה. ואמרו שם (כנז' להלן) צריכה שירטוט כגופה של תורה ולא חמיר יותר מס"ת דמה שכשר: בס"ת יהי' פסול במגילה. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וכן עוד במגילה (י"ט ע"א) נקראת ספר ונקראת איגרת שאם הטיל בה ג' חוטי גידין כשירה פירש"י ונקראת איגרת לומר שאין חמורה כספר עכ"ל (הרי מפורש להיפך מדברי הנ"ל). ועוד (והוא העיקר) מה דאמרי' במגילה (ט"ז ע"ב) ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה וכו' יאמר בפה מ"ש בספר פירש"י שתהא מגילה כתובה לפניהם בשעת קריאה עכ"ל וכן עוד שם דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כגופה של תורה הרי דכל עיקר דיני כתיבת קריאת המגילה הם נסמכים דרך אסמכתא בעלמא דהא הכ' מספר והולך מעשה בבואה אסתר לפני המלך להשיב מחשבת המן וכו' ומזה ילפינן כנז' (וכן מה שכתבו להיהודים ב"ט דברי שלום ואמת) וכ"ז מספר והולך מעשה שהי' וזה לא הוי דברי קבלה כנ"ל מפורש מד' רש"י בתענית וא"כ ל''ש בזה דברי קבלה כד"ת דמיא בדין כתיבת המגילה רק בקריאתה ומצות פורים כנ"ל (ומ"ש הירושלמי והרמב"ן מיירי מקריאת המגילה ומצות חובת היום כנז') וז''ב ודברי הגאון הנ"ל זצ"ל אם כי לבו הי' כלב הארי אגב חורפי' משבשתי' מהלכה בכמה דוכתי במחכת"ה כמו שהעירותי עליהן כ"פ בחיבורי זה בעה"י. וה' יצילנו משגיאות. ויראנו נפלאות

ב) גם ראיתי בשו''ת אבני נזר (או''ח סי' א') ע"ד מי שיבשה ידו השמאלית ל"ע (היינו למהמור"ג) לענין תפילין. הנה כנראה נעלם ממנו (במחכת"ה) ה) ירושלמי מפורש (ביומא פ"ב הל' ג') מעשה באחד שיבשה ידו ולא הניחוהו (להקטיר קטרת) לקיים מ''ש ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה עכל"ה עיי"ש בקה"ע שלא הניח עכ"ז ידו מלהקטיר קטרת ומ"ש בפני משה שלא הי' נפסל לעבודה משום כך, זהו פשוט להלכה כמו שפסק הרמב"ם (בפ"ז מהל' ביאת מקדש הל' ט') דמי שנשבר עצם ידו ואינו ניכר אינו פסול לעבודה וא"כ ה"נ ביבשה ידו שאינו מום הניכר מבחוץ ואם נאמר דהוי כניטלה ידו איך הי' רשאי להקריב בה קטרת, אמנם מ"ש בפני משה שם שלא יבשה לגמרי רק שנחלש כח, זהו אינו מוכח בפי' לשון הירושלמי שכ' ''יבשה ידו'' סתם, וכפי הנראה הכריחו לפרש כן דאל"כ איך הי' יכול לעבוד בה, בשעת הדחק אם יבשה היינו שנטל כחה לגמרי, אבל מ''ש בירושלמי המעשה בסתם ביבשה ידו (כנז') צ"ע. דהא גם אם נאמר כפי' הפנ"מ דנחלש כחה קצת יקשה דא"כ מה זהו רבותא דעביד בה עבודה לה'. ע"כ צריך ביאור. ויש לחלק מהך עובדא דאבני נזר שיבשה ידו לגמרי שגם עקיצת המחט לא הרגיש. וכמובן: סימן נ"ח

בשו"ת הלכות קטנות למהר"י חאגיז ז"ל (ח"ב ס' רפ"ב) השותה מים ביוה"כ אם חייב כרת. תשובה אפשר דמן התורה אינו חייב אלא אכל מידי דמיזן אבל מים אינן זנין כלל כמו שכ' הרמב''ם בט"ג דעירובין דאין מערבין במים שהמים הן להוליך המזונות