מנחת אלעזר חלק ד רמא

וכיוצא הוצאות רבות (שהורגלו להם בהיותן עשירים כנ''ל) ויהי' לו ממעות חומש נכסיו ליתן על זה וזהו נקרא ידו משגת היינו שהחומש מגיע לצורכי זה העני או ב' די מחסורן והוי קס"ד שלא יתן לו לעני א' או ב' כ"כ מעות (הגם שנצרך לו) שלא יהי' בכלל הנותן צדקותיו לעני א' שאסור כמבואר להלן בהל' צדקה (סי' רנ"ז סעי' ט') ועיי' ביו"ד (סי' ס"א סעי' ט') ובדרכי תשובה שם והוי אמינא שימתין עם זה המעות לחלקו להרבה עניים שיזדמנו לו ליתן לכ"א מעט מזה ע"כ אשמעי' כי מצוה שבא לידו אל תחמיצנה ליתן כדי מחסורו גם לעני א' הראשון שמזדמן לו כעת כנז' אמנם פשטי' דלישנא דרק אם ידו משגת צריך ליתן ואין תלוי בהחומש מנכסיו כלל וא"כ עדיין קשה קושייתנו וכי יתן כל הונו כשיזדמן כנ"ל וצ"ע. ועיי' בש"ס גיטין (דף נ"ב ע"א) דאפטרופוס לא יתן בעד היתומים מממונם לצדקה כיון שהוא דבר שאין לו קצבה ופסקינן כן בש"ע חו''מ (סי' ר"צ סעי' ט"ו) ופירש"י שם בגיטין וז"ל צדקה אין לה קצבה דהא בכל שעתא קיימא עניים נמצאי' נכסיהם כלים עכל"ה ולפי"ז הרי גם בגדולים י''ל כן. ודו"ק

אמנם נודעו דברי הגה"ק בעל התניא בליקוטי אמרים באגה"ק (סי' י') דמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דוקא במי שלא חטא או שתיקן חטאיו בסיגופים ותענית כראוי ותיקן כל הפגמים למעלה אבל מי שצריך לתקן נפשו פשיטא דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף שאין כסף נחשב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב עכל"ה. וכ"כ זקיני הגה"ק בס' אגרא דפרקא (אות קי"ז) עיי"ש ובשארי ספה"ק

סימן מ"ז

נסתפקתי (בטוש"ע או"ח סי' רי"ט) לענין ברכת הודאה. אם יש לברך ברכת הגומל מי שמסר עצמו למיתה היינו בסכנה קרובה על דברי תורה ומכ"ש על דברי ממון ואח"כ ניצל מזה בדרך נס כיון דאמרי' בש"ס ב"ק (דף ס"א ע"א) שאמר דהע"ה כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו ועיי"ש בח"א במהרש"א שכ' הטעם משום דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ואלו שסמכו על הנס לילך במקום סכנת נפשות אין ראוי לעשות נס וגאולה על ידיהן ואע"ג דשלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזקא שאני כדאמרינן פ"ק דפסחים עכ"ל המהרש"א (וכד' הש"ס ב"ק הנז' עיי' בירושלמי סנהדרין פ"ב הל' ה' ובמדרש ש"ט שמואל פרשה כ') וכיון דאין ראוי לעשות נס וגאולה על ידי מעשה ההיא כנז' מהמהרש"א א"כ אין ראוי לברך ברכת הגומל על מעשה ההיא אף שניצול בדרך נס כיון שנעשה נגד רצון ה' בתורתי ורצון חכמים כיון שמסר עצמו למיתה על ד''ת עד שגם הלכה אין אומרין מפיו כנז'. והנה מה דפסקי' ביו''ד (סי' קנ"ז) דרשאי להחמיר על עצמו למס"נ גם במקום שאין מחוייב היינו רק במקום שהנכרי מכוין להעבירו על הדת וזהו בכלל מ"ע ונקדשתי בתוך בני ישראל שחסיד מחמיר על עצמו בזה וכמ"ש בפרשת דרכים בדרושיו באורך. והא ראי' דבמקום שאינו מס"נ נגד העברת הדת אין רשאין להחמיר על עצמו כגון חולה שצריכין לחלל שבת בעבורו וכיוצא שכופין אותו לעשות ואין שומעין לו אם רוצה להחמיר כמ"ש בכנה"ג שם והובא בדרכי חשיבה (שם ס"ק י"ב). ומה דאמרי' בש"ס ברכות (דף כ' ע"א) וכן בשאר דוכתי. קמאי הוי מסרו נפשיי' על קדוש השם אנן לא מסירנא נפשיי' אקדושת השם כי הא דר' אדא בר אהבה וכו' והא לכאורה קשה דזה אין לומר דמיירי במקום דצריכין מדינא מס"נ ואיך יאמרו חכז"ל על חכמים שבדורם שלא ימסרו נפשם אק"ה במקום שמחוייבין אלא ודאי דמיירי במקום שאין מחוייבין וא"כ קשיא מה דקאמר על הראשונים דמסרו נפשיי' אק"ה הא בכה"ג המוסר נפשו על ד"ת (במקום שאינו מחוייב) אין אומרים ד''ת מפיו כ"ש שלא יהי' נחשב לזכות שיהי' נעשה נס על ידיהם ואדרבא כ' המהרש"א בב"ק דאין ראוי לעשות נס על ידו בכה"ג שמס"נ על ד"ת במקום שא"צ כנ"ל אלא ודאי החילוק פשוט דשאני הך דברכות כמו דמפרש דר' אדא בר אהבה שילם ד' מאות זוז: להנכרית הגם שלא הי' מחוייב כלל רק שבערה בו אש ה' בקדושתו (ובחידושיי בחמשה מאמרות במאמר הלקוטות אות מ"ו כתבנו בזה בעה"י) והיינו בהפסד ממון אבל לא בסכ"נ של גופו במקום שא"צ (ובמקום שלא נתכוין להעביר על דת כנ"ל). וגם ממה שארז''ל (ברכות ס"ג ע"ב) זאת התורה אדם כי ימות באהל שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם אין סתירה להנ"ל דהתם היינו שמצער גופו ומחלישו ד"ת כמ"ש המפרשים וכמו שאמרו שם מקודם שמכתת רגליו ומצער נפשו על ד"ת והיינו זהו בחי' מיתה שמחליש גופו ולפעמים בא אח"כ לידי חולשא וסכנה על ידי זה אבל לא היכא דשכיחא היזקא שמוסר עצמו למיתה כנ"ל. וכן אין להקשות ממה דאמרי' בכתובות (קי"ב ע"א) ר' זירא כי הוי סליק לא"י לא אשכח מעברא למיעבר נקט מצרא ואעבר א''ל ההוא צדוקי עמא פזיזא קדמותו פומייכי. לאודנייכי אכתי בפזיזותייכי קיימותי עיי"ש היינו שלא הי' המצרא סכנה קרובה כ"כ דאל"כ לא הי' מוסר נפשו בשביל לבא לא"י בשעה קודמת רק עכ"פ לא הי' בטוח לעבור בה כמו במעברא ע"כ חירפו ההוא מינא כמו בשבת (דף פ"ח ע"א) ברבא דהוי מעיין בשמעתתא וקא מבעיין אצבעותי' דמא דא"ל ההוא מינא עמא פזיזא דקדמותו פומייכי לאודנייכי דאמרי' כמו הכא היינו שלא הי' סכ"נ הדם שיצא מאצבעותיו וגם ה' שלא מדעתו מרוב עיונו עכ"פ אין קו' מהנ"ל. ולדינא לעניננו י"ל אולי כיון דכתיב שם בדוד ויסך אותם לה' משמע דהגם דקנסי' אותו שלא יאמרו ד"ת מפיו עכ"ז דוגמא דהתם ויסך אותם לה' כיון שאין לנו לא מצבה ולא זבח ונסכים להסיך נסך לה' ואין לנו רק בית תפלתנו ע"כ שם במקום תודה וזבח, להודות ולשבח. בברכת הגומל הודאה לה' וגם במקום שמס"נ לד"ת כיון דעכ"פ הי' כונתו לש"ש וכדאמרי' בב"ק עיי"ש. וצ"ע להכריע שם ובירושלמי (חלה פ"א הל' א') ובר"ה (פ"א הלכה ד') אבוה דר' שמואל בר רב יצחק חש על גרמי' וצם תרין יומין (ביוהכ"פ) אפסק כרוכה ודמך ופי' שם הפנ"מ על שהכניס עצמו לסכנה מספק לא הזכירו שמו להדיא ואמרו אבוה דשמואל בר רב יצחק עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל להפנ"מ דבשביל זה לא הזכירו שמו בפירוש הלא מצינו כמה כן שנזכרו על שם בניהם או אבותם. אך זאת נראה ברור שמי שסיכן נפשו בשביל ממון להרויח הגם שניצול בדרך נס עכ"ז אין לברך ברכת הגומל כיון שלא מסר נפשו על ד"ת ולא שייך כוונתו לשמים כנז' וה' יטהר לבנו לעובדו באמת ובלבב שלם ובשוב שכינתו לציון ב"ב: