מנחת אלעזר חלק ד רמ

מצינו כמה שיהי' הנאספים בההספד שאינו בפניו רק לאחר זמן בביהכ"נ ואינו חיובא כלל שיהי' שייך לומר עשה דכבוד תורה שידחה שבת ובשלמא אם היו מקילין ביו"ט שני באיזה ענין שאינו מפורש להיתרא כיון דחז"ל כחול שויי' רבנן אפי' למיגז לי' אסא ע"כ כן הוא לגבי זה רצון חכז"ל להקל בכל ענין בפרט לגבי צורך וכבוד התורה והמקיל לא הפסיד רק הרויח אבל לגבי שבת המקיל בהספ"ד הוי הפס"ד ויצא שכרו בהפסד''ו (בהספדיו) גם אם כונתו לש"ש לעורר לב העולם ושיבואו הנאספים לכבוד הנפטר וכיוצא. ואצלם הי' כנראה דבר הנפרץ במלואו ע"כ חתרו חתירות להיתרא גם כנגד הפשוט בדחז''ל וטוש''ע ואצלינו ישתקעו הדברים ולא יאמרו ובס' שו"ת צפיחות בדבש כנז' האריך להתיר עיי"ש שהביא ראיות צנומות וקלושות ודמיונות שאין בהם. ממש עד כי נלאיתי להשיב על כל פרט בדבר הדומה כעוכלא לדנא כאשר יראה כל מעיין שם ומ"ש ראי' מסי' רפ"ח ובט"ז שם ברע"ק שבכה מחמת דביקות להש"י בשה"ש פשוט דלא דמי לזה שהספד על מת בודאי אסור בשבת אך אחת שאלתי בעיוני בתוך דבריו שהביא כנ"ל דהספד התירו בשבת משום כבוד תורה (מלבד מה שביארנו דדא לדינא) ולעומת זה אוסר עיון בשבת וכי זהו אינו כבוד התורה העיקר מה שנהגו מימות עולם כל רבותינו גאוני אשכנז זצ"ל לדרוש בשבת הגדול ושובה או שאר שבתות בפלפול רב וגם התלמידים והשומעים פלפלו ונמשך כמה שעות כנודע (ועכשיו לא נהגו להשיג השומעים בביהכ"נ על אתר רק מי שיש להקשות יבא לבית הרב אח"כ והנהיגו כן כדי שלא יבא לפלפול לקנתר שזהו אש אבדון ונוח לו שנהפכה שלייתו על פניו כמ"ש התוס' לחלק בין הלומד שלא לשמה והוא טעם הגון ועוד טעמים. אבל כשנהגו כן לפנים בישראל) והי' משום כבוד התורה להלהיב הלבבות וצעירי בחורי חמד שיראו שבחם ויתאוו לגדל בניהם לת"ת וכיוצא ואין לך כבוד התורה גדול מזה מעיון ופלפולא דקוב"ה חדי ואעפ"כ אסרו שם וזה התיר. ישתומם כל עובר. וכבר נודעו דברי הט"ז בהל' ברכות התורה (סי' מ"ז ס"ק א') דתקנו ברכת לעסוק בדברי תורה בפ"ע שזה דוקא העסק עיון בטורח ויגיעה עיי"ש ואולי יאסר הרב הנ"ל לברך ברכה זו בשבת כפי דבריו

ולענין ההספד בשבת שבודאי פשוט לאסור. אמנם שמענו מכמה צדיקים ז"ל כי בדרושותיהם קודם תק"ש או ביו"כ כל נדרי הזכירו דרך אגב בבכיותם מהצדיקים הגדולים שנסתלקו בשנה זו ונשארנו יתומים כדי לעורר העם בבכי. הנה משם אין ראי' מלבד מה שהזכירו רק דרך אגב ולא לדרוש הספד לכבוד הנפטר זהו בודאי מותר אך בר"ה ה"ז מותר כיון שצריכין להתעורר ברחמים ועומדים בדין יש להאריך בתפלה גם אחר חצות היום (הגם שבשאר יו"ט אסור) עיי' בש"ע (סי' תקפ"ד ובמג"א ס"ק ד' ובמחצה"ש שם) ע"כ קודם תקיעת שופר מעוררים לפעמים ע"י הצדיקים שנפטרו (ודרך אגב בהדרשה) כדי לעורר כיון שהבכיי נחוצה אז כמ"ש מהאריז"ל והוא להמתיק מדה"ד שתלויים אז בחיותנו ונפשנו ע"י שערי דמעות שלא ננעלו בעדנו. ובפרט ביוה"כ שהוא זמן וידוי ותחנון גם כשחל בשבת וגם המצוה אז לבכות על מיתת בני אהרן בקה"ת כמבואר בזוה"ק ועל כן י''ל אומרים אז במוסף יוה"כ פיוט של עשרה הרוגי מלכות. כדי לבכות ביום ההוא על מיתתן וכמבואר בזוה"ק דהדמעות אז יפות על פטירת הצדיקים והקב"ה מוחל עונותינו עי"ז וגם י"ל שאומרים הפיוט ההוא לכבוד רע"ק שנהרג אז ביוה"כ והוא נחשב כנגד השכינה בין עשרה הרוגי מלכות שהיו נשמות עשרת השבטים (וכמ"ש הרה"ק מהר"ש מאיסטריפוליא זי"ע הי"ד לענין רע"ק ואכמ"ל) וכידוע מהמדרש שרע"ק נהרג ביוה"כ עכ"פ אין שום ראי' משם

אמנם אזכיר דבר פלא מהכלבו ד' ווינציאה (דף קל"ג ע"ב) וז"ל במגילת תענית. השתא דבטיל תמיד שרי לענויי ולמיעבד הספד בשבת. ולא ידעתי טעמו של דבר עכ"ל. והגאונים הנ''ל מהרי"ט ובינה לעתים וגם בסי' שו''ת צפיחות בדבש הנז' לא ראו כנראה דברי הכלבו דאם היו רואין אותו השיאוהו על כפיהם. כי מפורש בראשון מראשונים בשם מגילת תענית כדבריהם. אך באמת חידוש ולא גמרינן מיני' כי האיך לא אשתמיט שום א' מהראשונים או האחרונים להביאו בזה וגם איך שייך לומר דאחרי שבטל התמיד הותר ההספד בשבת והלא שבת קביעא וקיימא ואינה תלויי' כלל בביאת ומושבות הארץ כשארז"ל ולא בביהמ"ק ומזבח ואין לפגום בצבור קדושת ועונג שבת גם בגלותנו כי רק עי"ז נזכה לגאולה ואיך נחלל כבודה חלילה וכיון שלא הוזכרה דיעה זו בשום א. מהש''ע ונו''כ אין לפסוק כן כלל. ואולי איזה ט"ס נתהוה שם בזה בהדפסת הכלבו בראשונה כאשר קרה כזה בכמה פוסקים ראשונים בעת העתקתם והדפסתם. ומחי' חיים יחיינו מיומים. ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו ב"ב בכ"י: סימן מ"ו כבוד ידידי וכו'

הנה על דבריו וכו' וגם מ''ש בהל' צדקה (סי' רמ"ט סעי' א') ומקורו מש"ס כתובות (דף ס"ז ע"ב) דשיעור נתינתה שיתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כ"כ יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר וכ' הש''ך (ס"ק א') כפי צורך העניים כדלקמן סי' ר"נ עכ"ל היינו דשם בסי' ר"נ (סעי' א') מפורש אין לו כלי בית קונה לו כלי בית ואפי' אם הי' דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהי' עשיר והעני קונה לו סוס ועבד וכן לכל א' וא' לפי מה שצריך עכ"ל המחבר ועיי''ש עוד פלוגתת הרמ"א הב"ח והש"ך אם גם היחיד מחוייב ליתן לו כל די מחסורו אם ידו משגת או רק שיודיע לרבים שיתנו לו כשיש רבים שיתנו. והנה כבר הגדתי בזה דלכאורה צע"ג דהא אם יזדמנו לו לא' חמשה עניים הגונים כאלו שהיו עשירים מקודם וצריך ליתן סך רב לכ"א על סוס לרכוב וגם עבד לרוץ לפניו וכלי ביתו וכיוצא ודרך משל כשהנותן הוא כל הונו ורכושו רק עשרה אלפים ר"כ אשר הרויחם זה מקרוב ויזדמנו לו א' או שנים או חמשה עניים הגונים כאלו שצריך ליתן להם כל הסך עשרה אלפים ר"כ שנחוץ להם די מחסורם וכי יתן להם הכל והוא ישאר עני כמו שהי' קודם שהרויח (וגם לא חילקו חכמים בין אם הרויח עתה או מחוייב ליתן להעני די מחסורו גם מהונו שיש לו מקודם ונמצא ישאר גברא ערטילאי בכה"ג) אלא ודאי בע"כ דהיינו רק עד שיעור חומש נכסיו ולזה קראו ידו משגת היינו שמגיע חומש נכסיו עד כדי מחסורו של העני הלז. וא"ת הא פשיטא שצריך ליתן לו מהחומש ומה קס"ד שלא יתן לו י"ל דאשמעי' בזה רבותא גם אם יזדמנו לו עני הגון כנ"ל א' או ב' שמצטרכי' עבד וסוס