מנחת אלעזר חלק ד רכו

דמותר (ופסקי' כר' יוחנן לגבי ר"ל) משא"כ אם ההפקר בי''ד סמוך לזמן ביעורו י"ל כנ"ל דלא בטלה דעתו אצל כל אדם כיון דיאסר אחה"פ אם לא יבטלו (וכנ"ל בדברינו בזה קו' א') ואם כי הרא"ש טובא בב"י (סי' תמ"ח) מביא הירושלמי וגרס הפקיר בי"ד מ"מ בירושלמי שלפנינו הג' בכולם ''בי"ג'' ולפי הנז' אין לשבש הספרים שלנו שנמצא י"ג כנז'. אמנם לפי"ז קשה על הך דפסקינן שם בטוש"ע (סעי' ה') כהירושלמי הלז דבהפקר לבד נאסר לאחה"פ והיינו דהלכה כר"י לגבי ר"ל והש"ע מיירי בכל גווני גם בהפקיר בי"ד ולפי הנ"ל לא מיירי הירושלמי רק בהפקיר בי"ג (שהי' לו שהות למוכרו וכיוצא דאמרי' בטלה דעתו אצל כ"א). אך ז"א קשיא דהא מסיק שם בירושלמי מטעם הערמה אסור. ומפני זה שייך גם בהפקיר בי"ד ושפיר פסק בש"ע. ומה שכתבנו לעיל מטעם בטלה דעתו וכו' דהוא רק בהפקיר בי"ג י"ל דזהו רק לפי הקס"ד

וא"ת דאמרינן בעירובין שם דשאני טומאה משבת משמע דטומאה לא חמירי להו לאינשי כ"כ והלא בש"ס יומא (כ"ג ע"א) אמרי' ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכת דמים והרי מזה דטומאה וטהרת כלים חמירא להו כ"כ (והוי כהך דהכא בעירובין דמיירי לענין כלים שהיו בבית המת אם נטמאו כשמלאם עפר או תבן וכו') אך זה לא קשיא דהא מסקינן (שם ע"ב) דרק שפ"ד זיל גביי' אבל טהרת כלים כדקאי קאי וכן אמרי' שם דוכן הוא אומר וגם דם נקי שפך מנשה וגו' משמע דחשיב לי' לגריעותא איך על שפ"ד קיל להו יותר מטומאת וטהרת כלים. וגם בירושלמי יומא שם מפרש דחשיב זה לגריעותא איך הי' ניקל בעיניהם שפ"ד עיי"ש. ואכמ"ל

והנה לפי"ד הר"ן (בריש פסחים) דבאמת הפקר בכה"ג לא מהני דדברים שבלב אינן דברים וגם טרם שבא לרשות זוכה אלא כיון שאמרו ג' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכ' כאלו הן ברשותו וא' מהן חמץ בפסח ע"כ בגילוי מילתא בעלמא סגיא עכת"ד וכנודע ולפי"ז ממילא לק"מ קו' הרי"ם הנ"ל דבטלה דעתו וכו' דשאני חמץ דמהני גילוי מילתא בעלמא בזה אף דלא מהני במק"א וז''פ

וא"ת לדון בזה בענין אם ראוי מדרבנן אם הוי ראוי מדאו' לענין הביטול כיון דיהי' אסור לאחר הפסח ע"כ מהני הביטול מעיקרא מדאו' כנז'. די"ל עפימש"כ לעיל (סי' א' אות י"ט) כיון דסוף כל סוף (גם באיסור הנאה מדרבנן) הוי איסורי הנאה ולא יהיב לה מידי בקידושין וה"נ כיון דיהי' איסור הנאה בפיו ממילא הגם שהוא רק מדרבנן (אחה"פ) מ"מ מבטלו בלב שלם מקודם ולא הוי בטלה דעתו אצל כ"א כיון דלא יהי' שוה אחה"פ אם לא יבטלו כנ"ל. (ועיי' במנח"א חלק א' סי' ל"ד]

וגם אין לנו בזה בהביטול משום בל תשחית אם שייך היכא שצריך למצוה או להשמר מעבירה שהארכתי בזה בחי' מנח"א (ח"ג סי' י"ג) ובחי' עולת תמיד עיי"ש דבכה"ג שאינו משחית ומאבד החמץ בידים רק כשמבטלו היינו מפקירו ל"ש כלל בל תשחית וראי' מש"ס חולין (דף ז' ע"ב) דאמר רבי היכי אעביד וכו' בהני פרידות מפקרנא להו איכא משום לאו דלפ"ע שהולכים ומזיקי' וכו' קטילנא להו איכא משום בל תשחית עי"ש משמע ברור דאי מפקיר להו ליכא משום בל תשחית. ואדרבא ע"י ביעור חמץ היינו שריפה לר"י או מפרר וזורה לרוח לרבנן היינו שמשחיתו בידים הי' שייך בל תשחית אך בזה ל''ש כיון שכן הוא מצות התורה דתשביתו וז"פ. ב וגם אמרתי עוד בסוגי' דביעור חמץ ע"ד התוס' פסחים (דף כ"ט ע"א) בד"ה בדין הוא דאפי' תוך זמנו מותר וז"ל ופירש"י מותר באכילה וקשה דאי. אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריות. והנה בחי' הרי"ם בספ"ק דחולין (דף ד' ע"ב) העיר דאיך יתחייב בתשלומין הלא איכא לאו דב"י וחייב מלקות מחמת בל יראה ופטרו המלקות מתשלומין וממילא משכחת לה בשל אחרים עיי"ש אמנם נלע"ד לתרץ בזה עפי"ד התוס' הנ"ל (מפסחים דף כ"ו וב"מ דף ל') בענין היתר כרוך וכו' דאם אמרי' בזה דפטור מתשלומין מחמת הלאו דבל יראה וא"כ שוב הוי של אחרים וא"כ שוב ליכא חיובא דמלקות כיון דהוי של אחרים דהא פטור מתשלומין וא"כ שוב ראוי להתחייב בתשלומין כיון דליכא מלקות וא"כ שוב הו"ל שלו כיון דחייב באחריותו לשלם וככה מתהפך לבלי תכלית עפ"י דברי התוס' הנ"ל צריכין לילך בכה"ג לחומרא וע"כ שפיר כ' התוס' בזה בפסחים דל"ש בכה"ג דאם גזל מנכרי הוי חייב באחריותו לשלם ושוב הוי כשלו לעבור על ב"י כיון דאזלינן בהיתר כרוך בצד האיסור כזה לחומרא בלאו דאו' דב"י וא"ש ונכון בעה"י

ג אמנם יש להתעורר בדברי התוס' הנז' דאיך חייב באחריותו כשגזל מנכרי ולעבור עי"ז בב"י דאו' כקו' התוס'. הא למ"ד גזל נכרי דרבנן וא"כ מדאו' א"צ להחזיר לו ואינו חיוב באחריותו אלא כשנבוא לומר דראוי מדרבנן הוי ראוי מדאו' וכפי שביארנו לעיל (סי' א') אינו דבר הנוהג תדיר וגם שארי החילוקים שנזכרו שם בדברינו ל''ש בזה לומר שיהי' לכ"ע א''ר מדרבנן גם א''ר מדאו'. אולם העירני ש"ב החריף ובקי בח"ת בנש"ק מו"ה צבי אלימלך שיחי' מבירטש שי"ל שפיר כיון דהקשו התוס' זה אליבא דר' יהודא ור' יהודא ס"ל בסוכה (דף כ"ג ע"א) דא"ר מדרבנן הוי א"ר מדאו' לענין סוכה שעשאה ע"ג האילן ופליג שם אר"מ דס"ל דמדאו' עכ"פ יצא מצות סוכה עיי"ש וא"כ הקשו התוס' שפיר אליבא דר"י כנז'. גם י"ל כיון דהוא בעל המימרא (בפסחים דף כ"ט ע"א) ר' אחא בר יעקב והוא ס"ל כדברי האחרונים (במלא הרועים ושאר גדולי האחרונים) דא"ר מדרבנן א"ר מדאו' כיון דס"ל (בשבועות ל"א ע"א) דמשחק בקוביא הוי פסול לעדות לענין קרבן בשבועות העדות ואף דמשחק, בקוביא הוי פסול דרבנן א"ו כנז' וע"כ שפיר הקשו התוס' אליבי' דר' אחא בר יעקב כיון דהוי גזל עכו"ם גם למ"ד דהוא דרבנן מ"מ חייב באחריותו מדאורייתא כנז' עכ"ד

סימן ל"ה בסוגיא דבל תוסיף

בש"ס ר''ה (דף כ"ח ע"ב) בענין פלוגתת ר''א ור"י במתני' זבחים (דף ה' ע"א) בנתערבו הניתנין במתן א' בניתנין במתן ד' וכו' ועוד אמר ר' יהושע כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך וע"ז לא השיב לו ר' אליעזר כלום עיי"ש וקשה בזה. א) וכי לא ס"ל ר"א בזה הך כללא דכיילו בכל מקום דשב ואל תעשה עדיף וכן פסקינן בכ"מ דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת רק בשוא"ת ולא בקום ועשה ולא מצינו דיחלוק ר"א בזה וא"כ קשה עליו בזה מה ישיב