מנחת אלעזר חלק ד רכב

בבית אם היו לו שמחה (כ"כ) בביתו לא הי' הולך למקום אחר עיי' רמ"א סי' תרל"ט סעי' ה' ולכן כיון שנ"מ לדינא ע"כ הביאו הרי"ף והרא"ש האיבעיא זו מי שפך למי וכן נהגו הצדיקים והחסידים אשרי להם ואשרי חלקם עכ"ל בעצי עדן ודפח"ח. והנה בקרבן נתנאל כ' ראי' להיפך מהך דהביא הרי"ף והרא"ש הך איבעיא דמי שפך למי בע"כ דנ"מ לדינא היינו דאינו רשאי להחמיר לישב בסוכה עכ"ד ולא הבנתי כלל דאם כפי דבריו מה זה הנ"מ בהאיבעיא (שהביאו הרי''ף והרא"ש) לדינא. הא בין אם העבד הוא שופך לרבו או רבו שופך להעבד קיתון על פניו יהי' כא' משניהם הוי בזיון ח"ו ואסור לישב בסוכה וא"כ מה זה האיבעיא ומה נ"מ אלא ודאי כדברי העצי עדן דאם העבד שפך לרבו אז אסור כנ"ל משא"כ אם הרב שופך לעבדו אז רשאי להיות חסיד ושלא לצאת כנז' ע"כ שפיר הוא האיבעיא והנ"מ לדינא אם רשאי להחמיר כנ"ל. ומדינא יכולין לפטור מן הסוכה בגשמים מום נוטפים וכו' אפי' אין תבשיל לפניו עיי' סי' תרל"ט (סעי' ה' ברמ"א) וכן שם במג"א (ס"ק ט"ו) דכשהמאכלים השמנים נקרשים מחמת הקור וזהו דבר השכיח כ"פ במדינתנו בימים האלו ועיי' בסי' תר"מ (סעי' ד') וכן כיוצא בדבר קל יכולין לפטור א"ע מדינא אלא שישראל קדושים מחמירים ע"ע ואינם יוצאים מן הסוכה ומקבלים עליהם גם לקרוא ''הדיוט'' בשביל מצות ה' החשובה וחביבה עליהם ואי משום שאין מקבלין שכר עלי' אז זהו בודאי מעלת עבדות ה' כנ"ל אכן כל זה בז' ימי החג אבל בשמ"ע כיון שהוא דבר שכיח מחמת הקור ורוח או גשם ופטור מדינא ממילא ויש אז חשש בל תוסיף ע"כ בודאי אוקמוהו אדינא דמצטער פטור מן הסוכה ואין לישב בה אז במדינתנו כנ"ל. הנלע"ד כתבתי להעמיד ולהצדיק דרך הקודש מאבותינו זי"ע וה' יפרוס סוכת שלומו עלינו ומבשר שלום ישמיע ישועה בביאגצב"ב ונזכה ליחודא שלים בעולם במהרה דידן. ידידושתו"ט. ועיי' בדברינו במנחת אלעזר חלק ה' סי' פ"ג]

סימן ל"ב בסוגיא דהואיל

בפסחים (מ"ו ע"ב) בפלוגתא דרב חסדא ורבה בהאופה מיו"ט לחול אי אמרינן הואיל ואי מיקלעי אורחים חזי לי' והרי"ף והרמב''ם (פ"א מהל' י"ט הל' ט') פסקו כרבה דאמרינן הואיל ואינו לוקה (רק איסורא מדבריהם עכ"פ איכא כמ"ש המפרשי') והנה בסוגיא זו יסתער עלינו הרבה קושיות. א') קושיות הבעל המאור על הרי"ף שפסק כרבה עיי"ש מה שתמה על מ"ש הריף דכיון דאסיקנא דבפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע קמיפלגי ופסק כר''א כיון דתליא הך דר"א באחריתי דר"א דהסל מצרפן לחלה וכו' דפסקינן כותי' וע"ז השיג הבעל המאור דלא תליא הא בהא דסל מצרפן לחלה וגם מדברי ר' פפא (בסוגיין) דאמרי' דילמא לא הוא עד כאן לא אמר ר"א וכו' א"כ לא אתיא רבה כר"א דוקא וא"כ מנ"ל לפסוק כרבה בזה דאמרי' הואיל באופה מיו"ט לחול. ב) הנה בתוס' בפסחים (דף ס"ב ע"א) בד"ה האי מחוסר מעשה הקשו למאי דאמרי' שם רבה אדרבה לא קשיא הכא מחוסר מעשה והקשה ריב"א דהא בפ' אלו עוברין מסיק כתישה ביו"ט מי שרי משמע אי הוי שרי אמרינן הואיל אע"ג דמחוסר מעשה ותי' ר"י דהאי מעשה דמילה חשיב טפי עכ"ל ועל זה קשה לפי"ד התוס' ישנים ביומא (דף ס"ג ע"א) בשם הר' אלחנן דבמילה כיון שכל שעה בידו לתקן א"ע ובאיסור כרת הוא עומד לא קחשיב כמחוסר מעשה עכ''ל דהיינו לא קחשיב ר' חסדא מחוסר מעשה וא"כ למה זה יוחשב מילה לרבה מחוסר מעשה הא מסתבר טעמי' דר' אלחנן בתוס' ישנים דכיון דבאיסור כרת עומד לא קחשיב מחוסר מעשה כיון דעומד לכך ובודאי יתקנו ודוחק לחלק בין מעשה מילה דהוא אומנות לכתישה שאין בה אומנות כ"כ דהא זהו הסברא וטעם עדיף דמוטל עליו באיסור כרת ע"כ בודאי יעשה מעשה המילה כנז'. ג') קשה בסוגיין בהך דסבר ר"א הואיל ואי בעי מיתשל עלי' ממוני' הוא והא זה בודאי דחלה אינו עומד לישאל עליו כדאמרי' בש"ס נדרים (דף נ"ט) דתרומה לא הוי דשיל"מ משום דלאו מצוה לאתשולי עלי' רק קונמות משום דכל המקיימו כאלו קיים במה ע"כ הוי דשיל"מ וא"כ בחלה דלאו מצוה לאתשולי עלה מסתבר דל"ש הואיל והוי ג"כ מחוסר מעשה ולפי הנ"ל (בקו' ב') בשם תוס' ישנים לא שייך בזה דאדרבא אינו מוטל עליו ואינו מצוה לאתשולי עלי'. ד') קשה קו' התוס' בסוגיין דנימא חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קני לי' עיי"ש ועוד דאי בעי פריק לה וא"כ יהי' כשלו שיכול לפדותו והוי הואיל לחומרא שיעבור עליו, וגם לתי' התוס' עדיין הסבר כיון שסוף כל סוף קשה למה אזלינן בהואיל לקולא דאינו לוקה ולחומרא לא אזלינן והרי בדאו' צריכין ליזול לחומרא

והנה במה דסיימתי, בקושיות, אפתח בתירוצא בענין קו' הד' שיאמרו הואיל לחומרא כיון שיוכל לפדותו יעבור עליו. הנה הארכתי בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' ס"ט) לענין הרהינו די"ל מטעם חזקת כשרות לא יפדנו כשנתחמץ. וכעי' שכ' התוס' בזה, והנה עוד הארכתי בשו''ת מנח"א (ח"ג סי' מ') בעה"י בסוגיא דכל העומד להסביר לענין כמות ואיכות עפי"ד הר"ן בנדרים (דף נ"ב) לענין כמות ואיכות בטעם דשיל"מ עיי"ש א"כ גם לר"ש אמרי' במנחות (דף ק"א ע"ב) דס"ל לר"ש כל העומד רק במצוה לפדותו אבל כשאין מצוה לפדותו לא ס"ל כל העומד ולכאורה דבדבר שעומד לכך בודאי ובבירור, שייך יותר כל העומד ממה שיש בו מצוה ותלוי במעשה, ואינו ברור שיעשה, ועיי' תוס' סוטה (דף כ"ה ע"ב) בד"ה או לאו כגבוי דמי עיי"ש היטב משא"כ במצוה לפדותו שיש ספק עדיין שמא לא יזדמן לו אחרת יפה ממנו ושמא לא יעשה המצוה וא"כ אינו עומד כ"כ בבירור כנז' אולם נראה טעמי' דר"ש דדנין רק לפי האיכות ועפי"ז כשיש מצוה לפדותו ומצות ה' זהו האיכות ותכלית כל הדברים באמת ע"כ הוי באיכותו כאלו כבר נעשה דבודאי ראוי לעשות עיי"ש באורך ולפי''ז יובן בעניננו ומובן סברת תי' התוס' דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו היינו מטעם סתם חזקת כשרות כנ"ל שיש לכל א' ע"כ לא אמרי' בזה הואיל משום שאינו עומד לכך. ולפי"ז מוסבר שפיר הך הואיל דאי מיקלעי אורחים וכו' דבאמת האופה ע"מ שיבואו אורחים ולא באו בודאי לא עביד איסורא כלל כמ"ש הרמב''ם שם (בהל' י"א) ובטוש"ע או"ח (סי' תק"ג) להלכה א"כ כשאפה ביו"ט אחרי סעודתו בודאי יש לדונו ולהעמידו בחזקת כשרות שלא ירצה לחלל יו"ט במזיד רק שחשב פן יבואו אורחים עוד היום ע"כ זהו הטעם של רבה דס"ל אינו לוקה משום הואיל ואי מיקלעי אורחים. וכמ"ש בזה הרמב"ן במלחמות