מנחת אלעזר חלק ד רטז

(בחיים חיותו) והודיעוהו כי שמו ''צבי אלימלך'' הקפיד על מה ששינו והוסיפו עוד שם א' על שמו ונודע עוד מזה ואין עת האסף פה וכן עוד מצדיקים זי"ע שמענו כזה שציוו לקרוא בחייהם בסוף ימיהם לילד הנולד כשמותם לסגולת טובת נפש הנולד שיוגדל ויהי' לאיש עובד ה' ומהודם נתנו עליו מזה בסגולת השם אבל לא מטעם גלגול כנז'. ומחי' חיים יתן לנו חיים ארוכים יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו ויושיענו ממאור פניו: במהרה דידן

סימן כח

בענין הנתוח במתים ר"ל שרוצים הרופאים לעשות ואומרים שעי''ז ילמדו א"ע לרפאות בנ"א והוי הצלה מפק''נ על ידם לפי שיטתם ודעתם הנה כבר ניתן הענין להענות בו בשו"ת נודע ביהודא (תנינא חיו''ד. סי' ר"י) והעלה לאסור לנוול עי"ז מתי ישראל וכן בשו"ת בנין ציון (קמא סי' ק"ע קע"א) אולם הערה בבנין ציון דשם בנו"ב אסר העיקר מטעם דל"ש ס' פק"נ בזה כיון שלא הי' לפניהם עוד חולה כזה אלא שרצו הרופאים לנוול את המת ולפתחו למען ידעו למצוא תרופה אם יבא חולה כזה לידם וע"ז לא שייך להתיר בשבת ולקרותו אפילו ס' פק"נ דא"כ התרת כל מלאכות שבת להכין רפואות וכיוצא שמא יצטרך לחולה אע"כ דלהא לא חיישינן שמא יבא לפנינו חולה שי"ב סכנה וכו' עכת"ד הנו"ב והתינח בעובדא דהנו"ב שלא הי' אז לפניו חולה אחר כזה אבל בעובדא דיד' שנשאל הבנין ציון הוא שיש שם עוד חולה שנחלה בחולה כזו ולפי"ד הרופאים ע"י פתיחת וניול המת יוכלו לדעת עי''ז איך לרפאות את החולה אשר עודנו בחיים במחלה כזו ועכ"ז העלה בבנין ציון לאסור עי"ש נימוקיו וטעמיו הנכונים. ואבא בזה רק מה שיש להעיר על דבריו. דהנה (בסי' קע"א) שם הקשה אותו הגאון מהר"ם שיק ז"ל דהא אמרי' בערכין (דף ז' ע"א) באשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין וקורעין בטנה כדי להוציא את הולד הרי דמשום הצלת עובר מותר לנוול המת וע"ז השיב (הגאון בבנין ציון) דניול המת לא נקרא רק מה שמשוקץ ומתועב המת בעיני רואיו ובפרט במה שיקרא ניול גם גבי החי אבל להוציא העובר ע"י חתיכת בטנה מאן לימא לן דזהו ניול איקרי אחרי שגם בחי' לפעמים הרופאים עושין כן להוציא הולד ומצינו בדרז"ל יוצא דופן הרי שהיה ידוע דרך רפואה אצלם עכת"ד ותמהני כי במחכת"ה, אישתמיטתי' גמ' ערוכה ומפורשת באותו עמוד שם בערכין ז' ע"א) דהאשה היוצאת ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה כדי שלא תבא לידי ניול פירש"י שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניול הוא עכ"ל וכן פסק הרמב"ם (פי"ב מהל' סנהדרין הל' ד') ואם כשיצא הולד לאחר מיתתה בלי שום ניתוח דהוא דרך כל האדם בחי' שיולדת ולד אעפ"כ ניול מיקרי לאחר מיתתה וממיתין העובר במעי' עי"ז קודם מיתתה כדי שלא יצא אח"כ ויהי' ניול לה כנז' כ"ש וכ"ש כשחותכין כריסה ויוציאו הולד דהוי ניול יותר ואעפ"כ עושין לה זה לאחר מיתתה מיד כשיושבת על המשבר כנז' אלא ודאי דמשום פק"נ להציל הולד מתירין את הניול בהמת וא"כ בהנתוח בהמת כדי להתלמד במק"א גם לספק פק"נ ה"נ יש להתיר אם כי הוא ניול וה"ז קושיא גדולה

ומה דאין עושין כן בימינו (שלא יארע כזאת) ביושבת המשבר היינו כמבואר בש"ע או"ח (סימן ש''ל סעי' ה') ברמ"א בשם או''ח דגם בחול אין עושין כן לפי שאין בקיאין להכיר במיתת המת בקרוב כל כך שיוכל הולד לחיות ועי"ש במג"א (ס"ק א') דשמא נתעלפה אם יחתכוה תמות וצריכין להמתין ואדהכי והכי מיית הולד, אבל כשהיו בקיאין היו עושין כן ביושבת על המשבר (דהוא כבר גוף בפ"ע דנייד ולד דמשום זה גם בנתחייבה מיתה ורצו להרגה ויושבת על המשבר ממתינן לה עד שתלד כמ"ש הרמב"ם שם ועיי' בשטה מקובצת בגליון הגמ' בערכין שם)

ועוד יותר מפורש בתשו' הגאונים (סי' רמ"ח) ומובא בכנה"ג ובשו"ת שבות יעקב (ח''א סימן י"ג) וז"ל שאלה אשה שמתה על המשבר והולד מפרכס במעי' מי קרעינן לכרסה לאפוקי את הולד או לא. תשובה לא קרעינן לה אלא משהינן ומחתינן לה אבנא אכריסא עד דימות הולד וקברינן לה עכ"ל תשובת הגאונים הגם דדבריהם ז"ל מרפסן איגרא דהרי הם היפך ההלכה כנ"ל דביושבת על המשבר דקורעין את כרסה אפי' בשבת לאחר מיתתה מיד כדי להציל הולד כנ"ל מגמ' וש"ע כיון שכבר הוא גוף בפ"ע (כשיושבת על המשבר) ובוראי מחויבין להצילו ולא להמיתו על ידי מתיחת אבן על כרס אמו לאחר מיתתה וכבר תמה בכנה"ג ונדחק ליישב והשבו"י תמה גם עליו עי"ש. עכ"פ הרי לפניך דמיקרי זה ניול מה שיוצא הולד לאחר מיתתה גם בלי נתוח) וחמיר כ"כ ניול זה אצלם עד שהתירו וציוו להניח ולמתוח באבן אחרי מיתתה כדי שימות הולד ויקברו כך ונמצא לדידן דפסקינן כהגמ' וש"ע דפותחין את כרסה (כשהיו בקיאין כנ"ל) ובע"כ דהתירו ניול גדול כזה בשביל ספק פק"נ וא"כ קשה כנ"ל

ובס' בית מאיר על היו"ד (סי' שס"ד סעי' ד') בעובדא שמתה ר"ל מעוברת בחדש ז' או ח' ושאל השמש אם להמתין עד שיצא הולד ממעי' או לקוברה כך (ובזה כבר האריכו למעניתם, בחריפתם ובקיאתם, בשו"ת ארי' דבי עילאי חיו''ד סי' י"ט ובשו"ת השיב משה חאו"ח סי' י"ג עיי"ש בדבריהם וכן עוד בתשו' הגדולים. ולא אהי' נחית לבאר כזה בעובדא כזו שלא יארע ח''ו את אשר מקובל בידי מאבותי' הקדושים זי"ע בזה ואכמ"ל) וכ' שהמנהג שממתינין במעוברת שמתה עד שתוציא את הולד הוא בטעות ונובע ממה שאפשר אירע שמתה אשה בשעה שכורעת לילד וע"כ הורה גאון א' שאל יקברוה וימתינו אולי יצא הולד חי' ממעי' (אבל לא במעוברת שאינה כורעת לילד) עכ"ד ושנה ושילש הדברים אלו שם ובמחכת"ה המה תמוהים כי לפי"ד הרמ"א הנ"ל כשימתינו מעט (איזה מינוטין) אחרי מיתת אמה אז כבר מת הולד, כנ"ל מהמג"א ועיי"ש בפרמ"ג (בא"א ס''ק י"א) ומה זה סברא כלל שיורה גאון שימתינו מלקברה אולי יצא הולד מחיים מקרבה הלא כל זמן ששוהין וממתינין יותר אחרי מיתתה פשיטא שהולד כבר מת ומה זה אהני ששוהין בקבורתה הלא אדרבא כל זמן ששוהה יותר כנז' אז יותר פשוט שלא יצא הולד חי עוד, ואכמ"ל

תבנא להנידון שהתחלנו כיון שהניול נדחה מפני ס' פק"נ וא"כ קשה לכאורה כנז' למה אסרו הנתוח של הרופאים, אלא ודאי דהעיקר משני טעמים האחרים שחולק שם בבנין ציון אשר המה נכונים וכמו שהעלה שם לאסור נתוח המת בכל אופן עיי"ש ולא מטעם הא' שכ' דאין זה ניול הוצאת הולד ע"י הנתוח דז"א דבאמת הוי ניול כנ"ל) וגם עוד י"ל בזה דבאמת לא מיבעיא כפי' שכ' הנו"ב דמשום זה שיתלמדו למק"א כשאין חולה כזה לפנינו, פשיטא דאסור לנוול המת כנז' אלא גם בעובדא שכ' הבנין ציון שיש כבר