מנחת אלעזר חלק ד ריד

סימן כ"ו כבוד ידידי הה"ג וכו'. ע"דד שאלתו בא' שאשתו נשתטית ר"ל ונשא אשה על אשתו בהיתר ק' רבנים כדת ועתה הגיעה שמועה. קרובה כי האשה הראשונה מתה בוויען בבית חולי המשוגעים ר"ל אם צריך להתאבל עלי'

הנה לפי מיסת הפנאי בימי הנסים האלו אשיב רק בקצרה. והשליח ממתין על התשובה לחזור ולנסוע כי לפע"ד יש לסמוך ע"ד רבינו מהרש"ל ביש"ש (פ"ב דגיטין) בא' שהי' לו קטט עם אשתו והסכים בדעתו לגרשה ובתוך כך מתה דא"צ להתאבל עלי' וכן הורה להלכה למעשה בישועת יעקב אהע"ז (סי' צ' סק"ח בפי' הקצר) ומ"ש בשו''ת תשורת ש"י (מהד"ת סי' קנ"ח) ראיתי זה כבר ולא ס"ל כותי' מה שמהנדז וחוכך להחמיר. בפרט בעובדא דהנידון שנשא כבר אחרת והטעמים שרוצה להחמיר מחמתם בתשורת ש"י לא שייכים כאן דמ"ש כיון שמתה ולבו דוי עלי' ומר לו כיון דמה שלקח היתר בנשתטית היא אנוסה והוא אנוס. אמנם בזה כיון שהחליטו הרופאים שאין תרופה למחלתה ועל יסוד זה התירו הגדולים והמאה רבנים ונשא כבר אחרת ובע"כ שזהו מדרך התורה שלא יזכרה עוד ולא תעלה על לבו כיון שיש לו אחרת וגם שעפ"י תעודת הרופאים יותר גדולים אין מדרך הטבע לרפאותה עוד הגם שרחמי שמים מרובים ויחילו בכל עת מ"מ כיון שנשא אחרת כבר וא"כ לא ישיבנו עוד לעולם ואם שנאמר דעכ"ז לבו דוי ושייך להחמיר מטעם הכ' ואחריתה כיום מר מ"מ כיון שראינו בעת שגעונה זמירות טועים בלשון לאומים ושירי עגבים וכו' נושרים מתוך פ' כמעט תמיד והוי כהאי דאמרי' בחגיגה פ"ב כל עמרא דהוי נקי אגב אימי' סליק ומכלל הן אתה שומע לאו וכו' וממילא חזינו כי היא מעיקרא לאו ראוי' לבעל ת"ח וי"א (ה' ימחול לה. ותנוח בשלום) וגם סבל ממנה צרות רבות לא יתוארו בחרט עלי גליון עכ"פ זהו נראין דבריו בתשורת ש"י דתלוי בלב כל א' וא' וכיון דבע"כ בזה אין לבו דוי כנ"ל על הפסדו רק אולי כשאר בת ישראל שהי' מכירה ויודעה ולא הוי סברא שהוא בכלל הכ' ואחריתה כיום מר א"כ לא הוי עוד ספק דברי קבלה שנאמר להחמיר בזה ועיי' בדברינו בשו''ת מנחת אלעזר (ח"א סי' ע"ו בד''ה והנה לכאו') וממילא הדרן לכללא הלכה כדברי המיקל באבל. ומ"ש בתשורת ש"י דיש להחמיר עכ"פ לקרוע בלא ברכה כיון דבספק קריעה יש לילך לחומרא כדאמרי' במ"ק (דף כ"ו ע"ב) דשאני קריעה מאבל לענין ספק עיי"ש הנה נעלם ממנו דברי הב"ח יו"ד (סי' ש"מ אות י"א) דמה דאמרי' שם במ"ק אבילות וקריעה לחוד היינו רק דלא תקשי לשמואל דפסק הלכה כדברי המיקל באבל אדשמואל דפסק גבי קריעה כר' יהודה בן בתירא דמחמיר ע"ז קאמרי' דאבילות לחוד וקריעה לחוד אבל היכא דלא איפסקא הילכתא בשאר דוכתי מסתמא אין חילוק ואף בקריעה הלכה כד' המיקל באבל עכת"ד הב"ח והגם דמצינו בר"ן (פ"ג דמ"ק) שכ' דבקריעה לא אמרי' הלכה כד' המיקל וכן הוא בתורת האדם להרמב"ן ועיי' בשו"ת חות יאיר (סי' צ''ד) וי"ל דלא פליגי הב''ח עם הרמב"ן והר''ן דגם כונתם רק דלאו כללא הוא דהלכה כד' המיקל בכל מילי דאבל ודיניו דהא מצינו בש"ס מ"ק כנ"ל דמחלקי' לגבי שמואל בין אבל לקריעה כנז' אבל בשאר דוכתי אולי גם הם יודו להקל בקריעה כדי שלא יחלוק מרן הב"ח ז"ל על הראשונים

עכ"פ הוי שוב ספק ספיקא דיש עוד ספק אולי הלכה כהב"ח דגם בקריעה ס' להקל וא"כ יש לסמוך על היש"ש ושאר פוסקים שמתירים וא"צ גם לקרוע כלל הגם שי"ל ס"ס להחמיר ג"כ ספק כהפוסקי' הנ"ל דספק קריעה להחמיר ואת"ל כהב"ח דס' קריעה להקל הוי ספק דהפוסקים דחייב להתאבל על אשה כזו שנתן לבו ודעתו לגרשה אף דאינו ס''ס המתהפך מצינו מחמירי' גם בס"ס כזו אך בנידון דידן נוטה ממילא יותר בגוף הדין דא"צ להתאבל ע"כ בודאי יותר מטין להקל וגם נ"ל בזה כיון שנשא כבר אשה אחרת כדת של תורה ובעצת חכמים וגדולי הדור ואם יקרע עתה אחרי זוגתו הראשונה יהי' חלשה דעתה מאוד והוי כמ"ש החתם סופר (חיו"ד סי' שנ"ה) ומובא בפת"ש: (סוף סי' ת"ג) באשה שמת בעלה ונשאת לאחר ואח"כ. ליקטו עצמות בעל הראשון אינה מחוייבת להתאבל ביום ליקוט עצמות ואפי' בגוף האבילות כגון שמת ונתייאשו לקוברו אחרי שכבר נישאת לאחר י"ל דאינה מתאבלת וכ"ש ליקוט עצמות ואין מהראוי להראות אבילות על בעלה הראשון דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום עכת"ד החת"ס והגם דיש לחלק בין אשה לגבי בעלה דשם כ' טעמי' הראשון משום דנשואי הבעל שני בע"כ מפקיעין כל קורבת בעל הראשון ול"ש זה בבעל לגבי אשתו הראשונה שאין איסור ב' נשים מה"ת מדינא ולא אפקעי נשואי כלל כמובן מ"מ אין זה דרכי' דרכי נועם וגו' כנז' וגם יש לצרפו לסניף לס"ס לקולא כנ"ל. שוב ראיתי בשו"ת מחנה חיים (ח"ג סי' ל"ט) שפלפל ג"כ בדברי היש"ש הנז' ורצה לומר דגם מהרש"ל ס"ל דעכ"פ יום א' דאבילות יום א' דאורייתא חייב לנהוג ואח"כ חזר בו והודה שם דנראה ממהרש"ל דגם מיום א' דאו' ג"כ פטור כיון דיום א' הוא מהכ' ואחריתה כיום מר וזה אין לבו דוי עלי' כנ"ל. ועיי' בשו"ת מהרש''ם (ח"ב סי' ט'). ולא ישמע שום שוד ושבר בגבול ישראל. ונזכה ב"ב לבנין אריאל. ידידושתו"ט בלונ"ח

סימן כ"ז

ראיתי מדי עברי בהס' שו"ת תשורת ש"י (מה"ק סי' ה') שכ' בצ"ע במעשה שמת האב ר''ל וביום זה הי' לו בן למול וכיון שקורין השם בשעת המילה וגם המנהג לקרוא להבן על שם אביו ע"כ דעתו שלא למול ולקרוא להבן בשם אביו טרם קבורת אביו וטעמו דקריאת השם הוי העתקת הנפש מהמת למי שנקרא בשמו ועפי"ד הזוה"ק ובריקאנטי (פ' תצא) כי לאו דלא תלין הוא כי כל עוד שלא נקבר לא יתגלגל באחר וכו' לכן צוה לקוברו מיד כי אולי מיד ימצא מנוח אשר יוטב לו עכ"ד. ובתשו' תשורת ש"י הנז' (בסי' תר''ל) השיב למי שנולד לו זכר ולפני מילתו מת אביו או אחר אם נכון לקרות שם התינוק בשם הנפטר העלה מש"ס מ"ק (כ"ה ע"ב) דרב חנין חתני' דבי נשיאה הוי ולא הי' לו בני בעי רחמי והוי לי' ההוא יומא דבעי למימהלי נח נפשי' וכו' ואסיקו לי' חנין על שמי' הרי דאף כשהי' נולד הי' ר"ח חי עוד מ"מ אסוקי לי' חנין על שמו ולא הזכיר כלל ממ"ש בתשו' אחרת (סי' ה') והיינו משום דפשיטא לי' דבעובדא דהכא לאחר קבורתו של הנפטר יוכלו אח"כ לקרוא השם גם למי שנולד עוד בחיי הנפטר כנז'. והנה לבבי לא כן ידמה כלל. ודבריו ז"ל תמוהים והני מילי סתרא"י מופרכים וסותרים מעיקרא ממ"ש (בסי' ה') כנז' דקריאת השם הוי העתקת הנפש מהמת למי שנקרא בשמו. וזה אינו