מנחת אלעזר חלק ד ריא

בשטר א' ונמצא לפי"ז דבצובע חצי זקנו דזהו מינכרא לכ"ע א"כ גם הראב"ד מודה דמדאו' ולוקה. אך באמת אדון בקרקע לפני רבינו הד"ח ואומר דהראב"ד כ' זה רק לטעם שני בלשון ועוד. והעיקר מה שכ' הראב"ד כיון שלא אמרו בגמ' אלא אסור אבל אינו לוקה א"כ מנין לו להרמב"ם זה ולפי מה שכתבנו לעיל דהיכא שנאמר בגמ' ''משום שנאמר'' מסתבר יותר דהיינו איסור דרבנן

והשתא דאתית להכא שי''ל שאינו רק איסור דרבנן וכמ"ש בערך ש"י כנ"ל וא"כ שפיר יש לדמותו למ"ש שם (בסי' קפ"ב) בד"מ בשם המרדכי דבני אדם שיש להם ריבוי שערות ביד מותר להסירם דאין לך צער גדול מזה עכ"ל ולא שייך לחלק דהתם בשאר אברים להסיר השערות לכ"ע לא הוי רק דרבנן וכמ"ש הרמב"ם בזה (פי"ב מהל' ע"ז הלכה ט') וע"כ מותר משום צער שמתבייש וכנז' משא"כ הכא דהוי איסור תורה וכמו שחילקו בזה במהר"י אשכנזי ובערך ש"י. וז"א כיון דאיירינן השתא די"ל שפיר דאינו רק איסור דבריהם גם בצובע זקנו במינכר. אם נאמר דטעמא של הראב"ד הואיל ומינכר אינו עיקר אצלו כנ"ל רק כיון דהכונה בש"ס רק אסור מדבריהם וא"כ בזה יש להתיר לו לצבוע להסיר צער בשתו כנז'. דומיא דהתם בשערות שעל ידיו שהתירו כיון שאינו רק מדבריהם. וכ"כ בביאור הגר"א ביו''ד שם דלהראב"ד אינו רק מדבריהם והוי כמו העברת שער בכל הגוף דלהראב"ד לא ס"ל כהרמב"ם בהך חילוק בין תיקון הנראה על פניו לבין בית הסתרים עיי"ש ולפ"ז גם במינכר היינו בצובע חצי זקנו מ"מ אינו לכ"ע מדאו' דהוי רק מדבריהם להראב"ד כיון דהראב"ד לא ס"ל לחלק כלל בין מינכר לבית הסתרים כנז' וא"כ יש להתיר כדברינו כנז' ומ"ש בערך ש"י לומר מטעם חצי שיעור ללקט או לצבוע גם שערה א' משום דחזי לאצטרופי וכן הלך בדרך זה בשו"ת מהר"ם שיק (חיו''ד סי' קע"ב) עיי"ש. הנה לכאורה לפי"ז למאי דקיי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת ולפי מה שכ' האחרונים ז"ל להוכיח דח"ש שייך גם בשאר איסורים שאינם איסור אכילה א"כ גם בזה י"ל דאסור מה"ת משום ח''ש. אך נ"ל דז''א דהנה נסתפקו כבר באחרונים לענין ח"ש באיסור תחומין דהי' אסור לילך גם קצת וכן בטלטול פחות מד"א ברה"ר אמנם לעניננו כן הוא דממ"נ דלמאן דס"ל דעיקר החילוק הוא אם מינכר (בזקנו. הצביעה) או לא מינכר וא"כ זהו הקפידא רק על מינכר או לא וזהו החילוק בוי בין הסתרים לעל פניו וכנ"ל מהדברי חיים ז"ל וא"כ בלא מינכר כגון בשערה א' איך שייך לומר לאוסרו משום ח''ש מה"ת דכיון דאינו מינכר שוב הוי כבית הסתרים ואינו אסור מה''ת כלל כמובן. ואם להראב"ד וכמו שביארנו ודהוי רק מדרבנן וא"כ ממילא לא הוי בכל שיעור ג"כ רק מדבריהם וכנ"ל

ומ"ש בס' ערך ש"י שיוכל להסיר צערו לצובעו לזקנו כולו לבן דזה מותר (וכ"כ כל האחרונים ז"ל האוסרים לצבוע שחור) דמדנעשה נס לראב"ע בן ח"י שנים דנתלבן זקנו (כדאמרי' בברכות כ"ח ע"א) ודאי אינו גנאי עכ"ד זהו אינו לא עצה ולא סברא. דבודאי בושה הוא לאיש צעיר לימים שיתלבן זקנו לגמרי ושאני ראב"ע נשיא ישראל דנעשה לו נס וראו כל העם כי זה נעשה מן השמים וה' אלקים עשה למען ייראו מלפניו משא"כ בשארי בנ"א צעירים לימים. והיטב אשר כ' בזה בשם הגאון בעל כתב סופר בפי' בהגדה. של פסח ליישב ד' הרמב"ם שכ' (בברכות) בפי' המשניות על המתני' אראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו' ופי' שקרא ושנה כ"כ עד שהלבינו שערות ראשו והרי זה סותר ח"ו להנס שאחז''ל בגמ' כנ"ל וגם למה לא מצינו בשארי תנאים ואמוראים השוקדים בתורה שהלבינו שערות ראשם ופי' הג' הנ"ל דבאמת שימה הוא בפי חכמי הטבע דמי שעוסק הרבה במושכלות הרבה בעיון ובשקידה אז צריכי' שערות ראשו להלבין גם בימי בחרותו ומדוע לא יראו זה בכל הת"ח שמעמיקים בדבר הלכה אשר באמת אין לך עומק והגיון גדול מזה. הוא כדי שלא יתביישו ולא ימנעו מללמוד תורה ע"ז שבימי בחורותם יתראו כזקנים בזקנם הלבן ויהיו לכלימה בעיני העולם בנ"א הפשוטים ע"כ עשה הקב"ה שלא יתלבנו שערם בבחרותם אבל בראב"ע שהי' צריכין לזה לנשיאתו וכדאמרי' שם בגמ' ע"כ אוקמוהו מן השמים אטבעא והלבינו שערותיו מיד בהיותו בן י"ח שנה ע"כ שפיר כ' הרמב''ם משום שקרא ושנה כ"כ (והיינו דזאת הי' צ"ל אצל כ"א שקרא ושנה כ"כ כנ"ל) והי' נס באמת מה שנעשה אצלו ואוקמיי' אצלו אטבעא מעיקרא מן השמים כנז' ודפח"ח עכ"פ פשיטא דגנאי הוא לבנ"א גם לת"ח להלבין כמו זקן בהיותו צעיר לימים ע"כ אין זה עצה מ''ש הנ"ל. וכבר כתבתי בתחלת דברי כי לא באתי ח"ו לחלוק על גדולי האחרונים ז"ל ובפרט על הד"ח ז"ל ובודאי יש להחמיר כדבריהם אך באתי לעורר בעיקר ההלכה כנ"ל להיתרא

סימן כ"ד

ע"ד השאלה בבתי שפיטאל או ערציעהונגס שקורין פינדלהויז שהם מהממשלה שנולדים שמה זכרים מפנויות יהודיות וכפי דבריהם הם בכורים והנה כבר ישב על מדוכה (כלומר מבוכה) זו הגאון בשו"ת בנין ציון (קמא סי' ק"ד וק"ה) שתי תשובות בדבר הזה ע"ד בכור שנולד מפנוי' שנתעברה מנכרי ודעת הרב השואל שם מדחיישינן לכהונה כשאומרת מישראל נתעברה מדאפקרה עצמה לגבי האי אפקרה ג"כ לאחריני כמו כן נימא לענין ממון שמא מכהן או לוי נתעברה ופטור הבן מן הפדיון ואע"ג דכהנים ולויים הוי מיעוט הרי אין הולכין בממון אחרי הרוב וכהן הוי המע"ה וע"ז השיב לו כיון דכשהוא מן הנכרי חייב בפדיון כדאמרינן בבכורות (דף מ"ז) וכן משמע ברור ביו"ד (סי' ש"ה סעי' י"ח) עיי"ש א"כ אין להקל מטעם אין הולכים בממון אחרי הרוב דזה לא אמרי' רק ברובא לרדיא דלא הוי רוב גמור כמ"ש התוס' בסנהדרין (ג' ע"ב) וכן עוד בכ"מ משא"כ הכא דישראלים לגבי כהנים ולויים המה בעולם בודאי רוב גמור וניכר מאוד. ב) כ' שם בבנין ציון כדברי הפלאה (בסוף פ"ק דכתובות) הנודעים דהיכא דאזלינן בתר הרוב לענין שאר דברים כגון איסור וכו' והחזקנוהו להם ע"כ גם לענין ממון אזלינן בתר רובא וה''נ החזקנו הולד לישראל ובודאי לא חיישינן לו לחומרת כהן או לוי א"ו דלא חיישינן להמיעוטא דכהנים או לויים ע"כ גם לענין ממון ניזול בתר הרוב. ג) כ' שם דהרי בבכור גילתה תורה דאזלינן בתר רובא מדכתי' ופדוייו מבן חדש תפדה ולא חיישינן טרם ימלאו לו י"ב חדש דילמא טריפה הוא דפטור מן הפדיון עכת"ד הבנין ציון ולפי"ז צריכין לפדותן ואמן אינן מחויבות לפדותן כמבואר שם (בסי' ש"ה סעי' ב') וגם אין ב"ד פודין שלא האב כמ"ש שם הרמ"א (בסעי' י') בשם הריב"ש נמצא דהוא חייב לפדות א"ע כשיגדל כמו שפסק המחבר (בסעי' ס"ו) כשעבר האב ולא פדאו. אמנם