מנחת אלעזר חלק ד רט

בעשיית המלאכה גם שהוא דרבנן מ"מ אין בו איסורא ויצא כבר מחזקת היתר של יום הששי כנז'. ד) עוד י"ל בזה עפימש"כ בתשו' מוצל מאש להר"י אלפאנדרי ז"ל (סי' י"ג) לענין חזקת חיוב של מ"ע שיש אקרקפתא דגברי. ועיי' בדברינו בתשו' מנח"א (ח"ג סי' ע"ד) וכיון דהך דתוספות שבת הוא מקרא דתשבתו שבתכם כדאמרי' שם בר"ה והוא מ"ע מה"ת ויש חזקת חיוב וגם לדעת הסוברים דלדעת הרמב"ם התוספות מה"ת הוא רק במשך זמן ביהשמ"ש עיי' בר"ן ביצה (ר"פ המביא) ובמלא הרועים שם מ"מ עכ"פ בשיעור זמן בין השמשות גם לדעתם יש בזה מ"ע דתשבתו שבתכם והוי חזקת חיוב דגברי והך חזקה עומדת בודאי נגד חזקת יום דע"ש על כן נשאר שפיר איקבע איסורא דשבת בזמן בין השמשות בחיוב אשם תלוי דספק חול ספק שבת ושפיר פסק הרמב''ם כנז': סימן כ"א כבוד ידידי הה"ג וכו'

יקרת מכתבו הגיעני. וע"ד שאלתו אשר נסתפק כת"ה ע''ד השו"ב שצריכין להוסיף לו כעת בגודל היקרות והרעבון ר"ל אם צריכין דוקא להוסיף לו דבר קצוב לכל שבוע או שיוסיפו לו שיקבל כעת ששה עשר כתרים משחיטת בהמה א' בין תהי' כשירה או טריפה ונסתפק כת"ה לפי המבואר ביו"ד (סי' י"ח סעי' י"ח) שאסור להיות לשו"ב מקבל שכר יותר מן הכשרות. וה"נ יש לחוש להיפוך לדעתו כשיקבל כעת ט"ז כתרים מכל שחיטה (תמור אשר קיבל עד עתה רק ב' כתרים משחיטת בהמה א') פן בדבר הצריך הכרעה יכריע לחומרא כי יש לו נגיעה שישחטו עוד בהמה אחרת עי"ז שתטרף זו יצטרכו לשחוט אחרת בע"כ ויקבל עוד ט"ז כתרים והוי חשש דעי''ז יאסור את המותר וזהו ג"כ אסור לאסור את המותר עכת''ד. הנה הך דסי' י''ח הנז' מקורו בש"ס בכורות (כ"ט ע"א) דהתירו לאילא רואה בכורות לשקול שכרו רק בין מתם בין מבעל מום כדי שלא יבואו לידי חשדא כדאמרי' שם בגמ' והיינו רק שיתירו את האיסור אבל לא לחוש לאסור את המותר עי"ז. וא"ת הלא גם זה אסור לאסור את המותר. הנה איסור זה מבואר בש''ך (יו''ד סי' רמ"ב בקיצור הנהגות הוראות או"ה אות ט') דאסור לאסור את המותר ואפי' במקום שאין הפסד משום שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא במק"א שאפשר שיתגלגל ויבא לידי קולא עד אחר מאה דברים עכ"ל עי"ש וא"כ כיון שזהו לאסור את המותר הוא רק כעין גזירה וחשש רחוק שמא יבא עי"ז להקל אפי' עד אחר מאה דברים כנז' ולמיחש עוד בזה לחשש חשדא הוי כעין גזירה לגזירה ובפרט דלא מצינו שגזרו בכה"ג ע"כ בודאי אין לעשות איסור מחדש בדבר שלא נמצא בש"ס ופוסקים. ועיי' בשו''ת חכם צבי (סי' צ"א) שכתב לדרכו לענין נ"ח בחצר שיש לו שני פתחים באם יש לחוש שיחשדוהו שאינו מקיים מצוה מן המובחר ע"ז אין לחוש מדחז"ל אלא מפני הטועים שעובר על המצוה לגמרי עיי"ש במה שמעמיס זה בלשון הש''ס. אבל הכא דגם אם נאמר שיחשדוהו שאוסר את המותר הנה גם זה אינו איסור בעצם אלא שיש לחוש שיבואו עי''ז לידי איסור לענין אחר ובכה''ג לא חששו כנ"ל ואדרבא מצינו לגדולי האחרונים ז"ל בשו''ת בית שלמה (חיו"ד סי' כ"ד) ומובא בדרכי תשובה (סי' י"ח ס"ק קפ"ב) שנוטה עי"ז להקל מפני שהשו"ב יש לו ריווח גם מן הטרפות כי עי"ז ישחטו בהמות אחרות כשיטרפו אלו או ישחטו עופות יותר עיי"ש ולא עלה על דעתו שעי"ז יאסור את המותר. וגם יש לומר דאין זה סברא שיחמיר יותר כיון שיירא מהקצבים ישאגו עליו ככפירים כשיראו שהוא מחמיר וכיון שהאחרונים כתבו זה לטעם להחמיר מה שהקצבים ישאגו עליו בעת מיעוך הסירכות כמ"ש בזה בדע"ת ומובא בדרת"ש שם וכן ה"נ אם יחמיר לחנם כמובן. ע"כ אין לחוש לענ"ד לכאורה

אולם שוב התבוננתי מדברי הש"ס בכורות (כ"ט ע"א) הנ"ל דפריך אח"כ אי הכי תם נמי אמרי בעל מום הוא והאי דלא קשרי לי' סביר כי היכא דלשקול אגרא זימנא אחריתי ומשני דבפעם ב' באמת לא מגיע לי' אגרא ומשמע דהש"ס חש להך פירכא דיחשדוהו דאומר על בעל מום דהוא תם והיינו אוסר את המותר והרי ראי' גדולה דיש לחוש דיחשדוהו גם באוסר את המותר. וראיתי ג"כ בהגהות מהרש"ש (בש"ס ווילנא) שם (כ"ח ע"ב) דרצה לומר (כגון עובדא דנידון דידן) דיש לחוש שיאמר על כשירה טריפה הוא כדי שישחטו אחרת ויתנו לו עוד הפעם שכרו כהאי דאילא דחשו שיאמרו דאמר על בעל מום תם כדי שיקבל אגרי' עוד הפעם כקו' הגמ' הנ"ל. אך נ"ל דאין ראי' מוכרחת מכאן כלל די"ל דמיירי בזמן המקדש דאם יאמר על בעל מום שהוא תם ישחטוהו במקדש ויהי' מתיר את האסור. ונראה בהשערה כן שהי' אילא מחכמי יבנה בזמן המקדש כדאמרי' בגיטין (נ''ו ע''ב) שביקש ריב"ז קודם חורבן ביהמ"ק שיתנו לו יבנה וחכמי' שהיו אז כבר וגם לאחר החורבן החמירו כמו בזמן הבית כדמצינו (בסוכה מ"א ע"א ובר"ה ל' ע"א) מתקנת ריב"ז משום מהרה יבנה ביהמ"ק וכו' ע"כ החמירו כאלו הי' קיים או יבנה במהרה ביהמ"ק ע"כ חששו להם אם יאמר על בעל מום שמא יקריבוהו במקדש א"כ שוב אין ראי' לענין לאסור את המותר כנז' ידידושתו"ט באהבה. סימן כ"ב כבוד הה''צ וכו'

ע"ד שאלתו במה שנמצא בשערי ציון (ליום ג') הי"ג מדות אם לאומרן ביחיד. הנה פשוט הדבר בטוש"ע או"ח (סי' תקס"ה סעי' ה') דדרך תפלה ובקשת רחמים אסור לומר ביחיד י''ג מדות. ורק יש עצה לאמרם בניגון וטעמיהם כקורא בתורה ואז מותר כמבואר שם ובמג"א (ס"ק ה') בשם תה"ד אמנם הב"י שם כ' דלא נהוג עלמא הכי לאמרן דרך קורא בתורה וכן מובא בט"ז שם (ס"ק ה') אך במטה אפרים הל' ר"ה (סי' תקפ"א סעי' כ"א) כ' שאם בא לומר דרך קריאה בתורה ביחיד מותר והיינו כד' המג"א הנז' ואעפ"כ כ' מיד שם במטה אפרים דבמקום שנזכר בסליחות (שקודם ר"ה ועשי''ת) וזכור לנו היום ברית שלש עשרה וכיוצא יש לדלגן כשאומרן ביחיד וקשה דלמה ידלגן הרי יוכל לומר כל נוסח הסליחה כמו בא"מ יושב על כסא רחמים וזכור לנו היום ברית שלש עשרה ואח"כ שיגיע לי"ג מדות יאמרן בניגון וטעמים אך זה ל"ק דבודאי כונת המטה אפרים דאם יאמר מקודם וזכור לנו היום ברית שלש עשרה הרי אומר בפירוש דמה שיאמר אח"כ הי"ג מדות הוא דרך תפלה ובקשה ע"כ אסור ביחיד גם כשיאמרם בניגון וטעמים