מנחת אלעזר חלק ד רז

למקום גערלאכטוו מפני ששם יזכו כולם בתפלה בצבור מכ"ש ראובן הנ"ל. ויש לי רק להעיר ולהוסיף בזה בענין הבעה"ב אשר זכה המנין בביתו ואם ילך משם יתבטל המנין בביתו הוי כמו חטא בשביל שיזכה חבירך במצוה רבה שיתבטל המנין בביתו וגם שעד עתה הי' לו מנוחה בביתו בש"ק ועתה יצטרך לילך למקום אחר במרחק הגם שהוא בתוך התחום נודע מדברי הרמב"ן (פ' אמור) דמ"ע דשבתון מבטלין אף כשמטריחין בעבודות ומלאכות היתר בשבת ונודע מ"ש האחרונים מזה וכ"ז בשביל שיזכו חבריו במצוה דתפלה בצבור אמנם י"ל באמת כן מלבד דזהו המצוה שמתפללין בביתו בצבור ומה שאסור לשנותו כמבואר באו"ח (בסי' קנ"ג סעי' י"ז) וכן בחו''מ (סי' קמ"ט בסופו ברמ"א) מקורן הוא רק מדברי מהרי"ק (בסי' קי"ג) ושם כתב הטעם רק מפני דרכי שלום וכהאי דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום (בגיטין דף נ"ט) וכדפסקינן באו''ח (סי' שס"ו סעי' ג') וכיון דהוא רק משום שלום ולטובתו וכשהוא הולך לעשות מצוה לזכות אחרים בתפלה דצבור אשר לא אפשר מבלעדו בודאי אריך יותר ול"ש בזה כלל לומר ענין חטא בשביל שיזכה חבירך. אך גם הביטול מ"ע דשבתון כנ"ל מהרמב"ן דהוי כחטא היכא דאפשר לו ליזהר בהיותו בביתו כנז' מ"מ בודאי אמרינן כן כדי שיזכה חבירך במצוה רבה דתפלה בצבור כדאמרי' בברכות (דף מ"ז ע''ב) לענין להשלים לעשרה דיכולי' לבטל מ"ע דלעולם בהם תעבודו ועיי' בתוס' גיטין (מ"א ע"ב) ובכל הסוגיא שם ובדברינו בשו''ת מנח"א (ח"ב סי' ל"ח) בפרט לענין עשה דשבתון שהוא רק כטירחא יתירה במקום שא"צ בשבת והכא הוי לצורך מצוה ואינו חטא כלל ועדיף יותר ממה דפסקינן באו''ח (ס' ש"ו וש"ז) דחפצך אסורי' לדברי' גשמיים וחפצי שמים לצורך מצוה מותר ולא דמי למ"ש המהרי"ק שם דגם לר' יוחנן דס"ל בבבא מציעא (דף ק"ז ע"א) דיש שכר פסיעות להולך למרחק להתפלל מ"מ יכול למיטען מי שהביהכ"נ בביתו לא הן ולא שכרן עיי"ש. מ"מ זהו רק לענין טענתו של בעל המנין בביתו אבל לענין חטא לא שייך כנז' בפרט שהוא לזכות חבירו במצוה ברבים ולגבי מצוה דשבתון שהוא רק לחד דיעה כנ"ל בודאי עדיף מצוה דרבים דחביריו ועיין בתורת גיטין להגאון מליסא ז''ל בגיטין (דף מ"א שם) ומובא במנח"א בדברינו שם. ע"כ בודאי צריך ראובן להתפלל בגערלעכאוו כנז' כיון שגם אם יוחסר עי"ז מנין להבעה"ב בסנאקעוו ולא יהי' מנין מבלעדו (בגטרלעכאוו) גם הוא צריך לילך לגטרלעכעוו לאסיפת מנין הכפרים כנ"ל. ושוכט"ס דברי ידידושתו''ט המצפה לישועת ישראל בביאת הגואל במההרה דידן: סימן י"ט כבוד וכו'

ע''ד מי שצותה אשתו בצוואה כתובה ובעלה כתב לה הצוואה (ואולי גם הוא חתום עלי' שמסכים לזה) כי לאחר פטירתה כשתמות בחיי בעלה בכלות היב"ח יתנו כל תכשיטיה (ששוין הון רב) לבנה ובנותי' ויחלקו ביניהם בשוה ומתה האשה בחיי בעלה והבעל נשא אשה אחרת ולא נתן לבניה כלום מזה, אם יכולי' לתובעו לאביהם לקיים דברי המת ואם שייך להוציא ממון ממנו בתביעה זו בב"ד

הנה לכאורה פשיטא מטעם הבעל יורש את אשתו א"כ מדינא בעלה יורש את תכשיטי' ג"כ כי כי הוא יורש בין בנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל כדפסקינן באהע"ז (סי' צ' סעי' א') זולת אם כתבה האשה נכסי' לא' בין קרוב בין רחוק רק קודם שתנשא אז אם מתה בחייו אינה יורשה שהרי נתנה אותם קודם שתנשא וכמבואר שם (בסעי' ז') במחבר אבל לא כשכתבה הצוואה לאחר שתנשא (סמוך לימי פטירתה) וכן מפורש באהע"ז (סי' צ"ב סעי' א') דאם סילק א"ע מנכסי אשתו גם בעודה ארוסה מ"מ אם מתה יורשה ועיי"ש בסעיף ז' ובט"ז שם (ס"ק ח') מ"ש בזה וגם עיי"ש (בסי' צ' בסעי' י"ג) דאם מתה בחייו הבעל יורש כחה גם בזה שיוכל לבטל מה שמכר הוא עצמו בחייו עיי''ש ולכאו' יש לדמותו למה דפסקינן שם (בסעיף י"ט) אשה שאמר לה בעלה שתעשה בבגדי' ובתכשיטי' מה שתרצה אם מכרה או נתנה בטל וכ' שם בבית שמואל (ס"ק ס"ז) די"ל דכונתו הי' להשאיל ולהפקיר ולא למכור כי הבעל חייב בכסות אשתו ואם תמכור אלו חייב לעשות לה בגדים אחרים עיי"ש ולכאורה י''ל עפי''ז כיון דמתה האשה ואין צריך לעשות לה בגדים אחרים או תכשיטין אחרים וכשהוא אומר לה שתעשה כרצונה בתכשיטי' ובגדי' לאחר פטירתה היינו שתעשה כפי צוואתה והוא בעצמו כתב זה (או חתום עלי' ג"כ כנ"ל) א"כ בודאי לא הי' כוונתו שתשאילם או שתפקירם רק שתתנום לבני' כרצונה אך ז"א ראי' כיון דהתם מיירי בחיי' אבל בנידון שאלתו כיון שמתה בעלה יורשה ויש לומר, רק משום שארית ישראל לא יעשו עולה ומוצא שפתיך תשמור בפרט מצוה לקיים דברי המת צריך לקיים דבריו שהבטיח לאשתו אבל להוציא בדיינים משום מצוה לקיים דברי המת זהו צ"ע דהנה בחו"מ (סי' רנ"ב סעי' ב') ברמ"א בשם הגה"מ דדבר שלא ניתן במתנה רק שמצוה לקיים דברי המה אם קדמו היורשים ומכרו מה שעשו עשו ומשמע מזה קצת דיכולין לתבוע זה בב"ד דאל"כ למה צריך לומר משום שמכרו כבר ע"כ מה שעשו עשו היינו שזהו טענתם. על מה שתבעו אותם והשיבו שמכרו כבר דאם רק הם צריכי' לעשות לצאת ידי שמים מצוה לקיים דברי המת א"כ למה מכרום לאחר א"ו דהוא תביעה בב"ד ונמצא אם לא מכרו אותם לאחר אז צריך ליתנו למי שצוה הנפטר ויכולין להוציא זה בב"ד משום מצוה לקיים דברי המת. אך אם יטען הבעל שנתן זה כבר לתכשיטו אשתו השני' אשר לקח לו כעת לאשה והוי כאלו מכרן היורש (שהוא הבעל) לאחר מה שעשה עשה כנ"ל מהרמ"א והתכשיטין שנותן לאשתו השני' בודאי לא יוכל ליקחם ממנה בחזרה ועיי' בש"ע אהע"ז (סי' ע"ג סעי' ג' וד') בענין התכשיטין לפי כבודה ונותן העשיר לפי עשרו ובודאי לא יוכל ליקחם מאשתו בחזרה כי היא תטען שזהו לפי כבודה איך יוכלו להוציא ממנו בחזרה בב"ד והוי מה שעשה עשה, ועוד יש לדון בזה בגוף הדבר גם אם נתחייב הבעל וחתם על הכתב צוואה דהוי כאלו מסרה לו אשתו בהלואה או פקדון המטלטלין התכשיטין האלו שיהיו שלה ושתוכל עי"ז להורישם לבנה ובנותי' אחרי מותה ולא עדיף ממה שפסק הרמב"ם והמחבר באהע"ז (סי' פ"ו סעי' ב') דהבעל שלוה מהאשה ואח"כ גירשה אין לה עליו כלום עיי"ש וכ"ש כשמתה שהוא יורשה אולם בזה"ל י''ל כיון דאנן פסקינן בכל מקום כהרמ"א ושם פסק הרמ"א דאם לא היו המעות טמונים ה"ז צריך להחזירן א"כ אין הוכחה משם ואכמ"ל. אך אולי חתומים עדות או יעידו עתה כי הבעל עשה קבלת קנין על התנאי הלז שהתחייב א"ע לקיים הצוואה הזאת ואז הוי כהך