מנחת אלעזר חלק ד רו

כמובן ואעפ"כ אמרינן דבטלה דעתו אצל כ"א כנ"ל ולמה כ' הרמב"ם בבשר המת דמהני מחשבתו נגד דעת כל אדם בזה, ועוד קשה דהנה בשבועות (כ"ד ע"א) אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא (פירש"י דנבלות וטרפות ראויות לאכילה) קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה (פירש"י אלמא אכילה הוא) ודחינן לעולם דאינן ראויות לאכילה רק כיון דמעיקרא אכיל והדר אישתבע חשובי אחשבי' פירש"י באכילתו גילה על עצמו שאינו קץ בהן ע"כ וקשה אם סבירא לן שאינן ראויות לאכילת אדם מה בכך שהוא אינו קץ בהן נימא בטלה דעתו אצל כ"א כסתמא דגמ' דברכות וסוכה הנז'. והנה בשבת (ע"ה ע"ב) תנן כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב וכל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו פירש"י המצניעו שנעשה חביב עליו ובריש פרק המצניע תנן המצניע לזרע ולדוגמא והוציאו בשבת חייב בכ"ש וכל אדם אינו חייב אלא בשיעורו פירש"י המצניע חייב בכ"ש משום דאחשבי' ע"כ וקשה על המקומות בגמ' הנז' דאמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם דמהמתני' אלו משמע דלא קיי"ל בטלה דעתו אצל כ"א דאל"כ מה מהני שהצניעו ואחשבי' אמנם בזה כ' המל"מ (פי"ח מה' שבת הכ"א) דלזרע ולדוגמא ורפואה איכא קצת ב"א דמצניעין כ"ש דלא שייך בטלה דעתו אצל כ"א אם מצניע הוא כ"ש חייב אבל לשאר דברים שאינו לזרע ולרפואה דליכא אף קצת ב"א שמצניעין כ"ש דשייך לומר בטלה דעתו אצל כ"א דאינו חייב אף המצניע משום דבטלה דעתו אצל כ"א וכן מ"ש בגמ' דשבת (ע"ח ע"א) אי אצנעי' רבו והוציאו הוא חייב בכ"ש מיירי ג"כ רק דאצנעי' לזרע ולדוגמא ורפואה ולא לשאר דברים עכת"ד עיי''ש ולפי''ז לא קשה דבאמת במקום דשייך בטלה דעתו אצל כ"א לא שייך אחשבי' ולא חביב עליו והנה גוף סברת המל"מ דמחלק לענין בטלה דעתו וכו' אם ליכא שום ב''א שיעשה כן או יש קצת ב"א שעושין כן עדיין צ"ע דמאי נ"מ אם יש א', או קצת בנ"א, למשל ג' או ד' אנשים, כיון שהוא נגד הרוב בנ"א העולם כולו אנשים לאלפים ורבבות שאין עושים כן וצ"ע ואכמ"ל. מיהת הך דשבועות דמעיקרא אכיל דאחשבי' שהוא אינו קץ בהם הוא סותר להך דסוכה ודברכות דאמרינן בטלה דעתו אצל כ"א

אמנם יש לתרץ הסתירות הנ"ל דהנה בברכות בקביעות על היין אין הדבר תלוי בטבעו לומר שבטבע תכונות גופו היין סועד אותו ומחמת זה ראוי לו לקבוע עליו סעודה דהא אמרי' שם בגמ' דיין מסעיד סעיד רק שאין קובעין סעודתן עליו הרי דאף שהוא סועד את האנשים בטבעם אעפי"כ לא קבעו סעודתיי' עליו א"כ על כרחך הוא רק שמרצונו לקבוע עליו ע"ז אמרינן בטלה דעתו אצל כ"א וכן בביטול הכרים וכסתות לסוכה שהוא אינו ענין טבע תכונת גופו רק רצונו הוא כך כנז' בטל דעתו אצל כ"א אבל הך דשבועות דנבילות וטריפות שקצים ורמשים דפירש"י דבאכילתו גילה על עצמו שאינו קץ בהם והיינו שגילה שבטבע תכונת גופו ומזגו אינו קץ בשקצים ורמשים ונבילות בזה לא אמרינן בטלה דעתו אצל כ"א, ולפי"ז לא קשה על הרמב"ם שכ' דאם חישב בשר המת לאכילה לא בטל דעתו דאכילת בשר המת בטבע מזג גופו תליא מילתא שכל אדם בטבעו אינו רוצה בשום אופן לאכול בשר אדם מת והוא נבדל וקץ ממנו והוא שחישב עליו לאכלו שאינו קץ בו שטבע גופו מסכים על אכילתו בזה לא אמרינן בטלה דעתו אצל כ"א משא"כ בברכות וסוכה שאינו טבע רק רצון כנז'. ובזה מתורץ ד' הרמב''ם בכותח הבבלי למה לא פסק דבטלה דעתו אצל כ"א דהא מישרף קשריף או משטר קשטיר על כרחך דטבע גופם הוא כך דאי משרף קשריף אינם נהנים דנהנים רק במשטר קשטיר והנה הרמב"ם שפסק בכותח דחייב עליו על כרחך מיירי דטבע גוף האדם שאכלו נהנה ממנו אף במישרף קשריף דאי אינו נהנה אינו עובר דהא כל איסורין שבתורה אם הוא שלא כדרך הנאתן פטור כנז' לכן נכון דפסק הרמב''ם דלא בטלה דעתו אצל כל אדם דמה שהוא בטבע האדם ל"ש בטלה דעתו משא"כ בברכות וסוכה כנז'

ולפי"ז י''ל במה שחקרנו בכל איסורין שבתורה אם עירב בהם רוש ולענה ואכלו והוא בטבע גופו אוהב הטעם של רוש ולענה אף שלכל העולם כולו הוא טעם רע י''ל דחייב כרת או מלקות דזה שהוא בטבע גופו ל"ש לומר דבטל אצל כל אדם וכן ביוה"כ אם אוכל עשבים המרים או שרפים הבאושים או שתה ציר ומוריים או חומץ חי והוא בטבעו אוהב לאכול ולשתות אלו הדברים חייב, וכן אם עירב רוש ולענה בהמצה או בהפסח ואוכלו בליל פסח והוא אוהב בטבעו טעם הרוש ולענה יצא י''ח דאף שלכל העולם הם טעם רע דבמה שהוא בטבע לא בטל אצל כל אדם. עכ"ל אאזמו"ר זי"ע הנ"ל בכת"י שו"ת שם שלמה: סימן ח"י כבוד ידידי הה"ג וכו'

הגיעני מכתבו קודם פסח העל"ט ואז לא הי' אפשר אפי' להשיב בקצרה כחפצו כי כאשר כתב אאמו"ר הקדוש זי"ע בשו"ת צבי תפארת כי הנהו בעל מלאכות הרבה ע"כ אפי' דבר א' אינו עולה לו כהוגן זהו כתב מרוב ענוותנותו, ואצלי מקויים באמת בעוה"ר בפרט בימים שקודם חה''פ. ועתה הנני בתשובה מאהבה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולפי מסת הפנאי בעה"י

ע"ד שאלתו בראובן הדר יחידי סמוך ונראה לכפר גערלאכעוו אשר שם תמיד מנין משנים קדמוניות ועכשיו מחמת התמעטות בנ"א בעוה"ר בעת המלחמה אין מנין במקום הנז' בלי צירוף ראובן הנז' עם בנו כי הוא הולך למנין לכפר סנאקטוו זה איזה שנים אף שהוא רחוק קצת יותר והנה הכפרים קרישלטוו ומאריענטהאל העומדים מצד אחרת של כפר גערלעכאוו באו לדון עם ראובן ובנו הנ"ל שעי''ז שהוא הולך לכפר סנאקעוו אין להם שום מנין בשבתות ויו"ט אמנם בכפר סנאקעוו יש היחיד שמתפללין בביתו שזכה להיות המנין בביתו ואם לא ילך מעתה ראובן לשם להתפלל רק לגערלאכעוו היינו שיהי' המנין שם לאנשי קריזשלטוו ומאריענטהאל (אשר המה אינן רשאין לילך בש"ק לסנאקעוו כי רחוק הוא ממעונם. כנראה מתוך השאלה) אז יוכרח הבעה"ב מסנאקטוו לילך למק"א הסמוך לו או להתקבץ לגערלאכא''מ ושם יהי' מנין לכולם כנ"ל משא"כ כשראובן הולך לסנאקטוו אז ישארו הכפרים בלי תפלה בצבור ואין להם שום עצה ואופן כלל. ויפה כתב כת"ה הולך נכוחו כי הוי כעין כופין על מדת וכו' וגם מה שמדמהו למ"ש המג"א (בסי' תרנ"ח ס"ק י"ב) כשאין לקהל אחרת אתרוג וכו' ועוד ראיות שמחוייב גם הבעה"ב מסנאקמוו לילך