מנחת אלעזר חלק ד רה

טעם הרוש ולענה מי נימא כיון דלכל העולם הוא רע הוה שלא כדרך הנאתן ופטור או נימא כיון דלדידי' בטבעו הוא טעם טוב חייב ומ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' שביתת העשור דאכל אוכלין שאינן ראויין ביוה"כ כגון ציר או מורייס פטור י"ל דהיינו כשאינו אוהב בטבעו מעולם אלו הדברים הרעים כמובן] וכן יש חקירה זו עוד הנה המל"מ בהל' יסודי התורה (פרק ה' הלכה ח' בד"ה ויש לחקור בהא) כתב דכמו באיסור אם הוא שלא כדרך הנאתו אינו לוקה כן באכילת מ"ע צריך ג"כ כדרך הנאתן דאם אכל מצה בלילה הראשונה וכן הק"פ שלא כדרך הנאתן אינו יוצא י"ח עכ"ד והפרמ"ג או"ח (סי' תע"ה בא"א ס''ק י"א) כ' שמפירוש רשב"ם לא משמע כן בפסחים (קט"ו ע"ב) על הגמ' כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא מפרש דהוה זרק אבן לחמת משמע הא לא הוה כזורק לחמת יצא והא הוא שלא כדרך הנאתן ועל כרחך דאין צריך באכילת מצות עשה שיהי' כדרך הנאתן עכ"ד. ולענ"ד אין סתירה כלל דז"ל הרשב''ם שם שהרי לא הי' ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי עכ"ל והנה בגמ' בפסחים שם איתא כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתם וכו' הנה אמר רק שאין לוקין עליהם אבל איסורא איכא אף שלא כדרך הנאתן והתוס' בשבועות (כ"ב ע"ב ד"ה אהיתרא) כתבו דשלכד"ה הוה איסור דרבנן אבל דעת הרמב"ם כ' המל"מ בהל' יסה"ת שם (בד"ה אך לפי) דס"ל דשלכד"ה דאינו לוקה אבל אסור מדאורייתא כמו חצי שיעור עיי"ש ולפי"ז אין סתירה להמל"מ די"ל דבאמת במצות עשה לא יצא אם אינו כדרך הנאתו אמנם הרשב''ם בכרכו בסיב דלא יצא כתב טעם יותר חזק משלכה"נ דהא שלא כדרך הנאתן הוא עכ"פ מקצת אכילה דלד' התוס' אסור מדרבנן באכילת איסור ולהרמב"ם אסור מדאורייתא א"כ במצה הרי במקצת הוה אכילה ואף דאין לומר בשביל זה דיצא דלא מיבעיא להתוס' דרק מדרבנן אסור באכילת איסור שלכדה"נ אבל מן התורה מותר בודאי לא יצא דהא לפי דעת התוס' בע"כ דמן התורה לאו שמי' אכילה בשלכדה"נ ע"כ מותר לאכול דבר איסור שלכדה"נ ולפי"ז במצוה הוי מה"ת כלא אכל כלל אלא אפי' להרמב"ם דמדאו' אסור באכילת איסור שלכדה"נ מיהו הא אמר שהוא כדין חצי שיעור א"כ הוי כמו שאכל חצי זית מצה דלא יצא עכ"ז עדיף ואלים יותר הטעם בכרכו בסיב דלא בא ממש לתוך פיו והוי כזורקו לחמת דלא הוי אפילו מקצת אכילה דהוי כמו שהניחו לאיזה כלי ע"כ נקט הרשב"ם לשון וטעם זה וי"ל באמת כד' המל"מ דצריך באמת באכילת מ"ע כגון מצה ופסח כדרך הנאתן ואם לאו לא יצא ויש לחקור מהו הדין אם עירב רוש ולענה עם המצה והפסח ואכל בליל פסח והוא אוהב בטבעו טעם הרוש ולענה אם יצא או לא אם נימא כיון שהוא בטבעו הוא לו טעם טוב יצא או נימא כיון דלכל העולם הוא טעם רע והוה להו שלא כדרך הנאתן לא יצא. וכן יש לחקור. הנה כתב הרמב"ם (בהל' שביתת עשור פ"א הלכה ד') וז''ל ומאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתי' וכל האוכל או שותה בו בשוגג חייב חטאת ובפרק ב' (הלכה ה') כתב דאם אכל אוכלין שאינן ראויין למאכל אדם כגון עשבים המרים או שרפים הבאושים או ששתה משקים שאינם ראויים לשתי' כגון ציר או מורייס או חומץ חי אפי' אכל ושתה מהם הרבה ה"ז פטור מן הכרת עכ"ל וכיון שפטור מן הכרת במזיד באכילה ושתי' במשקין שאינן ראויין ממילא פטור מן הקרבן כשאכלן בשוגג דהא רק כשחייב כרת במזיד אז חייב קרבן שוגג כנודע ברמב"ם (בריש הל' שגגות) ויש להסתפק אם הוא אדם שבטבעו אוהב את העשב המר הזה או את השרף הבאוש או הציר והמורייס או החומץ שאכל ושתה מי נימא כיון דלכל אדם בעולם הוי מאכל ומשקה שאינו ראוי פטור מן הכרת או הקרבן או נימא כיון דלדידי' הוי ראוי חייב: תשובה

הנה בפסחים (מ"ד ע"א) איתא וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא הוא בתמי' אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי אלא הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס אי בעינא דקשריף ואכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם אי משטר קשטיר ואכיל לי' לית בי' כזית בכדי אכילת פרס ע"כ והטור או"ח (סי' תמ"ב) כתב דהרמב"ם ס"ל כר' אליעזר וכ"כ הב"י והב"ח שם דהרמב"ם ס"ל כר' אליעזר. והנה שורש פלוגתת ר' אליעזר ורבנן בודאי אין לומר דפליגי באי מישטר קשטיר אי איכא בי' כזית בכא"פ או לא דהא הוא יכול להתברר בראיית מעשה הכותח וראיית האכילה אם יש בו כזית בכא"פ או לא וע"כ דפליגי רק באי מישרף קשריף לי' ואכל לי' אי בטלה דעתו אצל כל אדם או לא דרבנן ס"ל בטלה דעתו אצל כל אדם ור"א ס"ל דלא בטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ הרמב''ם דפסק כר"א ס"ל דלא בטלה דעתו אצל כל אדם וכ"כ הכ"מ בהל' חמץ (פי"א הל' ו' בד"ה ועוד י"ל דר' אליעזר) דרבנן ור' אליעזר פליגי במישרף קשריף ואכיל לי' דר"א ס"ל לא בטלה דעתו אצל כל אדם ורבנן ס"ל בטלה דעתו אצל כל אדם והרמב"ם פסק כר"א דלא בטלה דעתו אצל כ"א עכ"ד וקשה דאמרי' בסוכה (ד' ע"א) בסוכה שהוא גבוה מעשרים אמה ובא למעטה בכרים וכסתות דלא הוי מיעוט ואעפ"י שביטלה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם והוא סתמא דגמ' להלכה וכן פסק הרמב"ם (בהל' סוכה פ"ד הל' י"ג) וכ' המ"מ מקורו מגמ' זו משום דבטלה דעתו אצל כל אדם וכן בברכות (ל"ה ע"ב) איתא דיין לא קבעי אינש סעודתי' עלי' א"ל ר' נחמן בר יצחק לרבא אי קבע עלוי' סעודתי' מאי לכשיבוא אלי' ויאמר אי הוי קביעתא השתא מיהא בטלה דעתי' אצל כל אדם והוא ג"כ סתמא דגמ' להלכה, וגם בפרק כ"ב דכלים הסל והכלכלה שהתקינן לישיבה דטהורים דפירש הרע"ב משום דבטלה דעתו אצל כ"א וכן מפרק כ"ז דכלים דכתב דבגד ועור כו' המחברן בטלה דעתו אצל כ"א. אך הרמב"ם לא כ' שם הטעם משום דבטלה דעתו אצל כ"א. אמנם קשה עוד על הרמב"ם דבכריתות (כ"א ע''ב) אמרינן בפחות מכזית מן המת שצרפו לפחות מכביצה אוכלין דאמרי' דאינו מצטרף לטמא טומאת אוכלין משום דבטלה דעתו אצל כ"א דכל העולם אין אוכלין בשר אדם המת כתב הרמב"ם בהל' טומאת מת (פ"ג ה"ז) דזהו רק אם לא חישב עליו לאכול מצטרף לטמא טומאת אוכלין ולא בטלה דעתו אצל כ''א ועיי"ש בראב"ד ובכ"מ וקשה איך כתב דאם חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין הא ביטול הכרים וכסתות בסוכה הוא בודאי במחשבה ואעפ"כ אמרי' דבטלה דעתו אצל כ"א דבע"כ היינו שחישב כן לבטלן הכרים וכסתות דל''ש לומר שנזרק רק מפיו שמבטלן להניח כזה דאל"כ הו"ל להגמ' לפרש ולחלק בזה וכן הך דברכות גבי יין בע"כ מיירי דבמחשבתו קבע עלי' ס סעודתו