מנחת אלעזר חלק ד רד

חזקת כשרות ועיי' ש"ס חולין (מ"א ע"א) דאמרי' כיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה ועיי' סנהדרין (פ"ו ע"ב) עבירות מחזיקות פירש"י אותו בחזקת רשע ובהתראה עיי"ש דהא רק בסיפא שם מיירי שהתרו בו ושתק משא"כ ברישא כשקיבל עליו התראה באמרו אעפ"כ משא"כ בקרבן לא שייך זה ושפיר נכוני' דברי הרמ"ה בריטב"א כנז'. ועיי' בדברינו במנח"א (ח"א סי' כ"א אות ב') לענין ה"ס ושם מיירי שלא התיר עצמו למלקות בלבו דהא יש לו זמן לתקן ע"כ שפיר שייך פלוגתת ר"י ור"ל בה"ס אם יצא מחזקת כשרות עיי"ש. והנה לכאורה א"צ מטעם התיר עצמו למלקות דהא בלא"ה י"ל מטעם אחשבי' ואם נאמר שהוא אסור בכל שהוא מטעם אחשבי' הא שוב לא ניחא לי באיסורא וכמ"ש במנח"א (ח"א סי' כ''ב בד"ה וליישב זה) ועיין בלח"מ (ה' שבועות פ"ה הל' ה') דבנשבע שלא יאכלו ואכלו אע"ג דאכלו אח"כ לא אחשבי' דחזקה דאינו עובר על שבועתו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' וא"כ י"ל דלא אחשבי' וכיון דלא אחשבי' והוא פחות מכשיעור שוב אינו עובר והוא מותר ושוב ניחא לי' וכיון שאוכלו בהיתר וניחא ליה הוי שוב אחשבי' ואסור וכיון דאסור מטעם אחשבי' שוב לא ניחא ליה וי"ל דמותר אך הוי היתר כרוך בצד האיסור כנודע מד' התוס' (פסחים דף כ"ו וב"מ דף ל') בעלה עלי' זכר דניחא לי' אף דלא ניחא עי''ז שהוא מפסיד דמי הפרה אדומה עכ"ז אמרינן לחומרא דהוי ניחא לי' והפרה פסולה וכמ"ש בכמה מקומות וא"כ למ"ל למימר מטעם אחשבי' מפני שקיבל התראה הא בלא"ה הוי לחומרא אך באמת ז"א דהא אמרינן התם כ''ש למלקות והך דהיתר כרוך הוי כמו ספיקא דאו' שהוא לחומרא כנודע באחרונים וכיון דהוא רק מטעם ספק ל"ש גבי מלקות דאין לוקין מספק ע"כ בהכרח לפרש דברי הרמ"ה בריטב"א מטעם שקיבל התראה ואז שייך לומר שהחשיבו בודאי כנ"ל ע"כ ס"ל לר''ש כ"ש למלקות והתינח גבי מלקות אבל הכא דמיירי לענין איסורא בלבד ביוהכ"פ בפחות מכשיעור או בשלא כדרך הנאתן שפיר י"ל הך היתר כרוך בצד האיסור כיון דאחשבי' אסור ולא ניחא לי' באיסורא וכיון דשוב מותר היינו דלא אחשבי' שוב ניחא ליה ואחשבי' כנ"ל ובכה"ג לענין איסורא בלא מלקות שייך שפיר היתר כרוך מצד ספק לחומרא כנז'. ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם הנז' דכיון שאוכל אוכלין שאינן ראויין או משקין ציר חומץ רק שי''ל אחשבי' כד' הרא"ש בפסחים גבי חרכו וכו' כנז' וכיון שאסור שוב לא ניחא לי' באיסורא אך מה תאמר דמותר עי"ז כיון דלא ניחא לי' שוב יהי' אחשבי' כשנאמר שמותר ע"כ אסור אך הוי היתר כרוך בצד האיסור מטעם ספק מה"ת לחומרא ונודע דעת הרמב"ם דס' מה"ת הוא לשיטתו רק מדרבנן לחומרא ע"כ גם אם נאמר דאחשבי' הוא מדאו' (כנ"ל בשם החכ"צ לדעת ר' יוחנן בח"ש) מ"מ כיון דהוא מתהפך ואסור רק מטעם ספק ורק מדרבנן לחומרא ע"כ שפיר כ' הרמב"ם לשיטתו דמכין אותו מכות מרדות כדין דבריהם וא"ש ונכון

ומ"ש השאג"א שם (בסי' ע"ה) מדברי הש''ס בשבועות (דף כ"ד) דאמרינן כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וכו' עד התם כיון דמעיקרא אכל והדר אישתבע לי' חשובי' מחשבי' כו' והדברים מבוארים בעצמן דלק"מ וא"צ להאריך בזה עכ"ל השאג"א ולהבין כונתו מ"ש שהדברים מבוארים מעצמן דלק"מ על מה שכתב מקודם שם די"ל אחשבי' בציר או מוריים וכיוצא ביום הכיפורים ואסור לאכלן או לשתותן אפי' לחולה שאין בו סכנה דלא קשה ממה דאמרו בזה בנשבע שלא אוכל ואכל עפר פטור ומביא הש"ס הך דקונם אשתו נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות טריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה עיי' פירש"י על זה (ופריך הש''ס) הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל והדר אישתבע לי' חשובי אחשבי' אלא הכא מי אחשבי' ע"כ. ופרש"י דהתם אחשבי' כיון דמעיקרא אכל והדר אישתבע חשובי מחשבי לי' וגילה על עצמו שאינו קץ בהן עכ"ל. ולפי"ז נמצא דהיכא שלא אישתבע אח"כ לא נראה דאחשבי' וקשה על השאג"א שכ' דבכל איסורין שאינן מאכל בנ"א אעפ"כ כשאכלן אחשבי' ואסור ומגמ' הנז' לא משמע כן כנז' ואדרבא משמע התם בלחם משנה ברמב"ם הל' שבועות (פ"ה הלכה ה') דאמרי' מחמת חזקת כשרות דלא אחשבי' כנ"ל, אולם י"ל כיון דאמרינן שם בנשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור וי"ל באמת בזה פטור אבל אסור כמ"ש השאג"א דלא כדעת האבי"ה המובא בטור ומה שהוא אסור הוא מטעם מתהפך בענין אחשבי' וע"כ פטור אבל אסור לחומרא כנ"ל ולפ"ז אין קושי' באמת מהך דשבועות כנז'

ובלכתך בדרך הזה הנ"ל יתיישב שפיר דברי המהרש"ל שם בסוגי' בשבועות (כ"ג ע"ב) שכ' דר"ש דמחייב בכל איסורין בכל שהוא ה"ה דמחייב שלא כדרך הנאתן ורבנן דלא מחייבי בכ"ש כל שכן בשלכ"ד הנאתן וכן כ' במהר"י בן לב וע"ז הקשה עליו מהרש"א דמנ"ל זה דתלוי זב"ז לחייב בשלכדה"נ לר"ש כמו דמחייב בכ"ש כיון דר' יוחנן גופי' מחמיר טפי בכל שהוא משלכדה"נ דח"ש אסור מה"ת ושלא כדרך הנאתן אינו אסור רק מדרבנן עכת"ד מהרש"א. ולפי הנ"ל יתיישב שפיר דמטעם אחשבי' חד טעמא הוא י"ל לר"ש בכל שהוא למלקות כמ"ש הריטב"א בשם הרמ"ה טעמי' דר"ש וכן ביארנו טעם איסור שלכדה"נ מטעם אחשבי' כמ"ש השאג"א ומעתה י"ל שפיר דר"ש לשיטתו ס"ל גם בשלכדה"נ אף דהוי כהיתר כרוך הנ"ל מ"מ אסור כ"כ מטעם אחשבי' דאין שבועה, חלה עליו משא"כ לדידן לרבנן דלא ס"ל טעמי' דר"ש בכל שהוא למלקות דלוקין אח"ש אף דס"ל לרבנן שלכדה"נ לחומרא מטעם אחשבי' היינו לאיסור בלבד אבל לא ס"ל לרבנן ללקות עליו דטעם אחשבי' בכ"ש כיון דהוי היתר כרוך וכו' ע"כ גם כשהותרו בו לא הוי ברור כ"כ לרבנן שילקו עליו משא"כ לענין איסורא דשלכדה"נ שפיר שייך איסורא אך לכ"ש הוי אחשבי' גם בהיתר כרוך חמור כ"כ דאין שבועה חלה עליו כנז' ומ"ש המהרש"א בפשיטות דשלכה"נ אינו רק מדרבנן ולפי דרכנו י"ל שהוא מדאו' כנ"ל, ונכון

והנה לאשר כן דרכינו בכל החלקים משו"ת מנחת אלעזר להביא מדברי אאזמו"ר הגאון הקדוש א"א מהר"ש זצללה"ה אבדפה"ק משו"ת שם שלמה כתי"ק לאשר הס' כולו אסר לנו בצוואתו הטהורה להדפיסו ולזכר עולם יהי' צדיק ושפתותיו דובבות בהביאי עכ"פ מדבריו היקרים. ובענין זה דשלכדה"נ ואכל ציר או מורייס מצאתי דאתי לידי בשו"ת שם שלמה ע"כ אעתיקה בזה וז''ל. ב"ה. שאלה

הנה קיי"ל בפסחים (כ"ד ע"ב) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וכן פסק הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות פי"ד הלכה ו') וכ' שם (בהלכה י"א) דאם עירב דבר מר כגון רוש ולענה באיסור ואכל פטור ע"כ. ויש לחקור מה הדין באדם שעירב את רוש ולענה בהאיסור והוא בטבעו אוהב