מנחת אלעזר חלק ד רג

לא אבין להחמיר עי"ז כי אטו טעם חרצנים או יין נאמרו בגמ' ובפוסקים בהחילוק בין יב"ח לקודם הלא רק מטעם לחלוחית נאסרו קודם יב"ח והרי מובן שע"י האש כנ"ל נתייבש לגמרי כל הלחלוחית ואזדא לי' לפי"ז מ"ש כת"ה וגם ידידנ"פ הגאון אבד"ק מאדא שיחי' משום שאינו נשרף רק כקלוי וחרוך ז"א דעכ"פ בע"כ נתייבש הלחלוחית כנז'. והגע בעצמך הרי לאחר יב''ח מותרים באכילה לכתחלה כמבואר בגמ' וש"ע שם ואם ירגישו בהם באכילתן טעם חרצני יין בודאי עכ"ז מותרים וכן כשיבשלום במים אז בודאי יהי' בהמים טעם יין קצת מהחרצנים ועכ"ז מותר לכתחלה א"ו דלטעם קלוש כזה לא חיישינן כנ"ל שנתייבשו וה"נ נתייבשו ע"י שריפת אש ויש עוד מעלה להיתרא בזה משום שנשתנו לקאפע לדבר היתר כנ''ל

וגם לענין סתם יינם שלנו לענין איסור הנאה הרי פסק הרמ"א (בסי' קכ"ג סעי' א' ועיי' בסי' קל"ב סעי' א' וסי' קל"ג סעי' א' ברמ"א) דנוהגי' בזמה"ז היתר סחורה בסתם יינם שאין שכיח שהנכרים מנסכים כלל. אם כי מדינא דגמ' נאסר סתם יינם בהנאה וכ"פ המחבר עכ"ז בנ"י יוצאים ביד רמ"א. הרי גם מזה דיש להקל בספיקן שיארע כעת יותר מהמבואר בגמ' ואיך נחוש להחמיר עוד יותר מדינא דגמ' אם חז''ל לא חששו רק להתייבשות ולא לטעם יין כלל בהחרצנים שנתייבשו כנ"ל. והגם שסיים שם הרמ"א לענין סחורה וטוב להחמיר ועיי"ש בדרת''ש סי' קכ"ג ס"ק ח') וכמ"ש בלבו"ש חי' דינים (הובא בדרת"ש שם ס"ק ג') שבמדינתינו אין להחמיר כלל אפי' ירא שמים עיי"ש ובס' שבילי דוד כ' לאשר הוא מו"מ גדול והפסד רב בעולם ע"כ לא נהגו למנוע מזה וה"נ בקאפע הלז שהוא צרכי חיות בנ"א. והגם שיש לחלק בין שתיי' למו"מ מ"מ בזמה"ז כיון דלא סגי בלאו הכי כנ''ל יש להקל

ומ"ש הבית מאיר שזהו תלוי בהיתר הוויינשטי"ן כנ"ל וכיון שנוהגי' היתר בוויינשטיי''ן כמ"ש אאמו"ר בדרכי תשובה (ס' קכ"ג ס"ק נ''ג) בשם תשו' אבני צדק שנוהגים היתר גם בוויינשטיי"ן האדום אף שמרגישים בו טעם יין א"כ למה נחמיר בקאפע הנ'. ע"כ נ"ל שלא לאסור להעולם, ובביתי בעזה"י לא השתמשו בו כלל ואינני מפרסם היתר בשמי ולא אשיב זה בהחלט בפרט למחניכם כיון שיצא מפי אותו צדיק לאיסורא ה"נ ידינ"פ הגאון אב"ד קהלתכם שיחי'. אך לקיים מוצא שפתי להד"ג בהיותו הנה כי אשיב אי"ה חוו"ד לעתות הפנאי ויותר אין באפשרי להאריך מפני רוב טרדותי המרובים ביותר, וגם יש לחוש בזה עוד הגם שלפי''ד גיסו המופלג הי"ו בהפאבריק בפאטאק עושין באופן כזה (שיש להתיר כנ"ל בשעת הדחק כזה) אולי בשאר מקומות עושים באופן אחר בתערובות דבר שאין לו היתר בשום אופן בזה ע"כ בודאי ראוי לכל יר"א להתרחק מזה אם אפשר לו ליזהר והי' שוכט''ס

סימן טו"ב בסוגיא דשלא כדרך הנאתן

הרמב''ם (פ"ב מהל' שביתת עשור הלכה ה') אכל (ביוה"כ) אוכלים שאינן ראויין למאכל אדם כגון עשבים המרים וכו' או ששתה משקין שאינן ראויין לשתיי' כגון ציר או מורייס וחומץ חי אפי' אכל ושתה מהן הרבה ה"ז פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכות מרדות עכ"ל. והנה לא נתברר מלשונו זה אם ה"ז פטור מן הכרת ומכין אותו מכין מרדות רק בשביל איסור דבריהם או ה"ז אסור מדאורייתא רק שאין בו כרת ומ"ש שמכין אותו מכות מרדות ה"ז כמו שכ' שם (בהלכה ג') בהאוכל חצי שיעור מכין אותו מכות מרדות הגם דפסקינן כר"י דח"ש אסור מה"ת וכמו שכ' הרב המגיד בזה דח"ש דמכין אותו מכות מרדות דק"ו הוא מדין איסורין של דבריהם אמנם מלשון הפוסקים נראה בזה דפטור אבל אסור היינו מדבריהם כמ"ש הטור או''ח (סי' תרי''ב) בזה לענין פטור אבל אסור ועיי' בשו''ת שאגת ארי' (סי' ע"ד) בזה דמדמינן זה לענין פטורי שבת דפטור אבל אסור ובאמת בשבת (דף ג' ע"א) פירש"י פטור אבל אסור פטור מחטאת אבל אסור מדבריהם לכתחלה עכ"ל. וא"כ אינו בזה ג"כ רק מדבריהם, ונ"מ לענין חולה שאין בו סכנה דפסקי' ברמ"א יו''ד (סי' קנ"ה סעי' ג') דמותר באיסורי דרבנן עי"ש ובנו"כ, אך נחזי אנן עפי"ד הרא"ש בפסחים (ריש פ' כל שעה) לגבי חמץ בחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אף לאחר זמן וכגון שנפסל מאכילת כלב דומיא דפת שעפשה וכ' שיש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה ה''ה נמי אכילה מותר דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר דאע"ג דבטל דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור וכ"כ הרב ברצלוני עכ"ד הרא''ש ז''ל ומזה הוכיח בשאגת ארי' (סי' ע"ה) דאוכל ביוה"כ אוכלין ומשקין שאינן ראויין אפי' לרפואה אסור אפי' בחולה שאין בו סכנה דכיון דאכלן אחשבינהו והוכיח זה מדברי הרא"ש הנ"ל עיי"ש ומעתה כיון דקיי"ל ביומא (דף ע"ד ע"א) ופסקינן כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ונודע מדברי החכם צבי (סי' פ"ו) דח''ש שאסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי היינו משום שעושה מעשה שאוכלו ומחשיבו לאותו ח''ש, ולפי"ז ענין אחשבי' הוא מה"ת כמו דאסור ח"ש מה"ת מטעם זה וא"כ י''ל דשלכדה"נ היינו אוכלין שאין ראויין כיון דאחשבי' באכילתו כנז' א"כ הוי איסור מה"ת כשאוכלן אף דאינו חייב כרת. [ומובן ממילא שאין זה ענין לאוכל אוכלין ראויין שלכה"נ אם הוי דאו' דבזה כבר כ' המל"מ (פ"ד מהל' יסוה"ת הלכה ח' בד"ה אך לפי) ועיי' בתוס' שבועות (כ"ז ע"ב ד"ה להיתרא) ושם לא שייך אחשבי' משא"כ היכא די"ל מטעם אחשבי' ע"כ יש להסתפק בזה. אמנם נודעו דברי הריטב"א במכות (דף י''ז ע"א) בטעמי' דר"ש דס"ל כל שהוא למלקות דלחומר איסורא אחשבי' ועיי' בחיבורי שו''ת מנחת אלעזר ח"א (סי' ל"ה בד"ה ואל תשיבני וכו') מה שיש להקשות דאדרבא י"ל מטעם חזקת כשרות שיש לכל א' ולחומר איסורו ע"כ לא אחשבי' ובודאי אינו רוצה לעבור עליו ע"כ הוא מקיל לו לאוכלו אבל אינו מחשיבו לשיעור ואדרבא הוא אוכלו רק מפני שאין בו שיעור אך יישבנו שם דברי הריטב"א עפי"ד הרמב"ם (בפי''ח מהל' סנהדרין הלכה ח') ועיי' לחם משנה (שם פי"ב) שגם למלקות צריך התיר עצמו למלקות ואם לא אמר אעפ"י כן אז אין לוקין אותו וכיון שהותרו בו והתיר עצמו במו פיו וקיבל ההתראה ללקות עליו על שיעור כל שהוא אז הרי החשיבו לשיעור הזה וע"כ שפיר כ' הריטב"א דאחשבי' לכל שהוא לר"ש למלקות משא"כ לקרבן שא"צ התראה וא"כ לא התיר עצמו למלקות כלל ע"כ אמרינן באמת דלא אחשבי' לכל שהוא כנז' עיי"ש וגם י"ל כיון דקיבל התראה הרי איתרע גבי'