מנחת אלעזר חלק ד רב

גם בפת. ז"א כלל. דשם בעירובין (מ"ט ע''א) אמרינן טעמי' דרב יהודא אמר שמואל דפסקינן כותי' בזה משום דהכי קרי שמו עירוב שא"צ להקפיד על חבירו כשיאכלו ואם מקפיד לא הוי עירוב ושותפות אבל מה זה שייכות לכאן כשעירב עליו ב' עירובין ע"ח וע"ח על אותו פה. הא עירובי תבשילין א"צ להניחו רק עד שיגמור להכין צרכי שבת ואפי' קודם ביהשמ"ש וכמ"ש בש"ע (סי' תקכ"ז סעי' ט''ז) ובעירובי חצירות צריך להניח עד אחרי ביהשמ"ש כמ"ש בש"ע (סי' שצ"ד סעי' ב' ברמ''א) קיומן כמעט שוים בשיעורם ורק לכתחלה צריך להניחן כדי לאוכלם בסעודת שבת הואיל ואיתעביד בה מצוה וכו' כנ''ל מהרמ"א שם (סי' שצ"ב) וכן לענין ע"ת במג"א (סי' תקכ"ז ס"ק ט"ו) בשם היש"ש אבל עכ"פ אין זה ענין שייכות לדון ולדמותו להך דמקפיד על עירובו וכו' כנ"ל דממ"נ הוא בכל עת מקפיד על עירובו ע"ח שלא יאכלוהו עד אחר ביהשמ"ש דאם יאכלוהו (גם הוא בעצמו) מקודם לא מהני העירוב. ובביהשמ"ש כבר כלה זמן הע"ת שצריך להניחו כנז'. ושפיר י"ל דיוצא בשני העירובין כשעירב על פת הלז וז"ב ופשוט

ולא תיקשי דלפי מה שכתבנו א"כ מדוע לא מצינו בשום מקום שיעשה א' כן לכתחלה לעשות שני עירובים אלו על פת א' הואיל ואיתעביד בה מצוה חדא וכו' כמו שמצינו שיבצעו על הפת הלז של העירוב בשבת מטעם הלז. י"ל דזהו כעין מה דאמרי' שם בעירובין (מ"ט ע"א) לענין המקפיד על עירובו שלא יאכלוהו אחר דר' חנינא אמר שמו עירוב אלא שנקרא מאנשי ורדינא. פירש"י ציקנים היו. והיינו קמצנות יתירה זו מדת כילי. וע"כ לא אמרו חכמים לעשות כן לעשות על פת א' עירובי חצירות וגם תבשילין משא"כ הך דרב אמי ורב אסי דמיירי בשבת שאז ממילא אין נ"מ ולא יוכלו להכין בכפילא ע"ש שפיר בצעו אשירותא דעירוב הואיל ואיתעביד בה מצוה חדא וכו' משא"כ כשיעשה ב' עירובין בפת א' שזהו עושה בע''ש שיש זמן להכין ולאפות עוד על ש"ק ע"כ לא אמרו לעשות דבר קמצנות לערב ב' עירובין על פת א' כנ''ל. ויותר אין באפשרי להאריך כעת מפני רוב טרדותיי בפרט בצוק העתים ימי המלחמות האלו. והי' שוכט"ס. כ''ד ידידוש"ת המברכו בשמחת פורים הבעל"ט בכלל ישראל ומצפה לביאת הגואל. ובנין אריאל. במהרה דידן: סימן ט"ז כבוד ידי"נ הה"ג וכו'

אחדשת"ה. הנני בעה"י לשמור הבטחתי להשיב ע"ד הקאפע (האדי קאווע) שנעשה מחרצני ענבים שרופים. הנה מהמבואר בטוש"ע יו"ד (סי' קכ"ג סעי' י"ד) בש"ך שם (ס"ק כ"ו) מהב"י בשם א"ח כי בשרפן אפי' תוך יב"ח אפרן מותר והש"ך הקשה עליו מדברי הריב"ש דסתם יינם אפרן אסור כמו עצי ע"ז ונודעו דברי הדג"מ שם מה שהקשה על הש''ך דשאני חטים שלקחם בשכר יי"נ וכן הריב"ש מיירי לענין יי"נ מסתם יינם בעצמו לענין היי"ש הנעשה מהזיעה וכו' שהן עצמן אסורים וכמו כן אפרן. משא"כ שמרי יין דאין בהם איסור רק כל האיסור שבהם הוא הלחלוחית יין וכיון שכלה הלחלוחית יין המעורב בהם לכן אחר יב"ח מותרים שכבר כלה הלחלוחית וכו' עיי"ש וה"נ לפי"ז לענין החרצנים ששרפן שכבר כלה הלחלוחית בע"כ מפני האש כי רבה וליהטה סביבותיו והוא מייבשו בפ"א יותר מיושן הזמן יב"ח כמובן בחוש. שהגם ששיערו חז"ל בש"ס ע"ז (ל"ד ע"א) דלחים היינו קודם יב"ח יבשים לאחר יב"ח והגם שכן שיערו חכז"ל היינו על הרוב (רובו ככולו) דיברו חכמים עכ"ז מובן שיוכל לאיתרמי אם מונחים החרצנים במקום לח מאוד ונמשך להם לחות וקרות ועי"ז יוכל לישאר קצת לחלוחית גם לאחר יב"ח אך למיעוטא דמיעוטא כולי האי לא חששו או אולי במה ששיערו חכמים יב"ח גם אם ישאר אח"כ לחלוחית וקצת טעם, הוי כמו טעם קלוש. וכנודע מתשו' חו"י לענין נ''ט בכבוש מעל"ע וכן לענין נטל''פ לאחר מעל"ע ובכעין זה גם בכה"ג לא חששו למיעוט כזה ומיעוט לחלוחית לאחר יב"ח וע"כ אמרו בירושלמי סנהדרין (פ"ד הלכה ז') דאין מדקדקין ביי"נ היינו בסתם יינם וכ' בתשו' הרא"ש (כלל י"ט סי' א') דבסברא מועטת תולין להקל ביי"נ שלנו ועיי' בשו"ת צמח צדק (סי' קט"ז) מ"ש להשואל שנשען ע"ד הירושלמי הנז' וגם מ"ש מתשו' מהר"ם מינץ שיש לסמוך על דברי יחיד ביי"נ לקולא וגם מ"ש השואל שגדולה מזו מצא בתשו' מהר"ם מינץ וכו' ע"ז כ' שם הצ"צ דז"א גדולה מזו דאדרבא דברי הרא"ש רבותא יותר מ''ש דאפי' על סברא מועטת ולא הזכירה פוסק יש לסמוך להקל עכ"ל עי"ש ותמהני מאוד על הגאון צ"צ זצ"ל איך יכתוב זה בשם הרא"ש דגם על סברא מועטת שלא הזכירה שום פוסק יש לסמוך בזה ובאמת בתשו' הרא"ש שם. כ' בפירוש בזה"ל ובסברא מועטת תולין להקל בכמה מקומות ''בגמרא'' וכן בתשו' הגדולים עכ"ל הרי לחז''ל בלבדן או להפוסקים הגדולים הזכיר רשות זה להקל אפי' בסברא מועטת וסברא מועטת שלהם גדולה ועמוקה הוא אלינו אבל לא בסברות בפרט מ''ש בצ"צ בשם הרא"ש דגם מה שלא הביאוהו הפוסקים וז''א כנז' וזה הסברא שנתייבשו החרצנים אצל האש הבוער הוא מורגשת ואינה סברא מועטת. וגם לד' המהר"ם מינץ יש עכ"פ דיעות הפוסקים אחרונים הדג"מ להקל. וכיוצא בס' בית מאיר שם ג"כ הסביר הענין להשיג על הש''ך וליישב דברי הב"י. ועיי"ש מ"ש ודמוהו שבדיעבד יש להתיר בסתם יינם דהאידנא. וכן השיג בס' תפארת למשה על הש''ך שם וכ' דחרצנים שאני וכמובא שם בפת"ש (ס"ק י') וכן מה שהביא מתשו' חתם סופר (חיו''ד סי' קי''ז) מה שהשיג על הדג"מ הנה כבר פלפלו בזה הה"ג מבטלעניטש ני' וידי"נ הה"ג מהרח"צ ני' דומ"צ דק"ק מאד. ומ''ש בשו''ת בית נפתלי (סי' כ"ב) בשם אביו הגאון זצ"ל כד' החת"ס ולא מטעמי'. משום דהחרצנים נעשו כמו חתיכה נעשה נבילה ע"כ הוויין בסיס ליי"נ ובאמת זה צ"ע לדינא דהא הך דחנ''נ בשאר איסורים לא פסקינן כן במקום הפסד מרובה (זולת בבב"ח) ובנ"י יוצאים ביד רמ"א (יו"ד סי' צ"ב סעי' ד') ובנידון דידן בעת המלחמה בעולם ויוקר גדול ורעבון ר"ל כזה וכמעט אין בנמצא קאפע אחרת אין לך הפ"מ וצורך גדול מזה ואיך נחמיר בזה לומר חנ"נ כי בפרט לפי''ד הדג"מ ובית מאיר ושארי אחרונים הנז' ל''ש בזה כלל חנ"נ גם אם נאמר חנ"נ בשארי איסורים. אמנם גם החתם סופר בתשו' כנז' התיר השמנים שעושים משקדים של החרצנים משום שנשתנו לדבר היתר וא"כ ה"נ נשתנה עתה שנעשה ממנו קאפע, הגם שהחת"ס זצ"ל בנה בזה טעמי היתרו ג"כ משום שאין מרגישין בו טעם יין והכא בנידון דידן הרי העד העיד בנו האיש אדם גדול בתורה הה"ג הדיין ממאדא כת"ה נ''י שעשו בביתו קאפ"ע כזה מחרצני יין כשר והרגישו בו טעם יין וכן העיד בשם הגאבד"ק טאקאי נ"י. אך כשאני לעצמי