מנחת אלעזר חלק ד קצט

ע''ו). אמנם צ"ע בזה בדברי הש"ס יבמות (ק' ע"ב) דאמרי' בשלמא הוא אונן עליהם משכחת לה בנשואין דשני וליקוט עצמות דקמא עיי"ש ובבית שמואל (אהע"ז סי' ג' ס''ק ט"ו) וא"כ בשלמא באנינות דהוי דאו' לכמה דיעות ע"כ החמירו בספק בן ט' לראשון משא"כ באנינות דפינוי עצמות (דהיינו רק אבילות כנ"ל) דהוי רק דרבנן וס' דרבנן לקולא א"כ למה צריכי' להתאבל על שניהם. אולם התוס' ביבמות (ל"ו ע"ב. בד"ה לא שהה) כבר תי' זה עיי"ש ובס' ישרש יעקב (על יבמות דף ק' שם)

והנה הגאון חת"ס ז''ל (בחיו"ד סי' שנ"ג) ומובא בפתחי תשובה שם (סי' ת''ג ס"ק א') ע"ד השואל שמתמה ע"ד הגאון מהר"ם פישלס ז"ל בשו"ת נודע ביהודה (קמא, חיו"ד סי' פ"ט) שיתבטלו קרובי המתים המתפנים מן המצות באותו היום וע"ז הקשה דהא מפורש שם (בסעי' א') דאין אנינות בליקוט עצמות כלל, ותי' החת"ס עפי"ד הש"ע שם (סעי' ט') דפסקי' דהמלקט עצמות והמשמר את המת והמוליך אותם ממקום למקום פטור מק"ש ותפילין ותפלה ומכל מצות האמורות בתורה וא"כ הקרובים שהחיוב ועול מוטל עליהם פטורים מכל המצות ושפיר כ' הגאון מהר"מ פישלס בלשונו הנ"ל עכ"ד החת"ס. ונ"ל להביא ראי' זה מלשון הט''ז שם (ס"ק א') שכ' על הך דאין אנינות בליקוט עצמות וז"ל כלומר שיאסר קודם שיקברו העצמות באכילת בשר ושתיית יין כדין אונן לעיל סי' שמ"א אלא מיד חל עליו האבילות קודם שיקברם עכ"ל הט"ז ולכאורה יפלא לשונו דלמה חשב הנ"מ רק לענין בשר ויין והלא הרבה יש נ"מ בין דין אונן לאבל שאונן פטור מכל המצות שבתורה עד שיקבר מתו וכו' אלא ודאי דבאמת בכל המצות פטור משום שמוטל עליו החיוב אז לפנותן וכד' החת"ס ע"כ שפיר דייק וכ' הט"ז הנ"מ רק לענין בשר ויין דזהו אינו תלוי בעול וחיוב הפינוי שמוטל על הקרובים רק משום דהוי משום איסור אונן ואסור בבשר ויין משום להראות צער ואנינות לבו על מתו וזהו לא תיקנו בפינוי עצמות כלל רק אבילות ע"כ חשב רק נ''מ זה דאין אנינות נוהג בזה בבשר ויין כנז'. ונכון. ומחי' חיים יאריך ימינו ושנותינו בטוב ובנעימים. יחיינו מיומים. וביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו ב"ב

ב) והנה נשאלתי אח"כ ג"כ בענין כזה שהי' בעת המגפה ר"ל גם בכפר הסמוך לשם נקבר אז מת א' (בן תורה וי"ש) בגן שלו ואז מת ג"כ בחור א' קרובו ונקבר ג"כ אצלו עפ"י פקודתם וגזירתם שלא הניחום להובילם לבית קברות יהודים. וכאשר ניתן עתה הרשות להוציאם ולהובילם לביה"ק העירה בקברי ישראל. כאשר המה טמונים בארונם. גם בעדו יוכלו להשיג רשות כזה. ולכאורה יש להסתפק כיון שהוא קבור בגן שלו ול"ש הך דאמרי' בב"ב (דף קי"ב ע"א) נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו ומזה למדו הפוסקים האחרונים לענין פינוי לתוך שלו וכיון שזהו הגן שלו צ"ע אם להתיר לפנותו. אך באמת כיון שלא יפתחו הארון וילטלום רק בארונם לבית החיים העירה והעיקר חשש ניוול וחרדת הדין שייך רק בפתיחת הגולל כמבואר ביו''ד (סי' שס"ג) כמו שנראה שם היינו כשפותחין הארון וכנ"ל. ועיי' בשו"ת חכם צבי (סי' מ"ז וסי' נ') דעיקר הקפידא הוא מטעם ניוול והוא רק כשפותחין ארונו. ולפלא על הגאון חכ''צ ודעימי' ז"ל וכי נעלם מהם דברי הירושלמי (פסחים ומ"ק וסנהדרין) כנ"ל דבארון סתום ל"ש דין פינוי. וזהו כמפורש וראי' לדבריהם. הגם דשם מיירי לענין אבילות (עיי''ש בפני משה) פשוט דחד טעמא הוא לענין ניוול ג"כ דכיון שסתום בארונו ולא נראה אין צער להקרובים וזהו טעם דמ"ד הנ''ל בירושלמי דבארון של עץ שמא ירקב ויראו המת מתוכו ע"כ שייך דין פינוי בשל עץ. (ולעיל כתבנו למסקנא דגם בארון של עץ יש להקל כנז') וגם בירושלמי מ"ק שם אמרי' לענין דנינחו אבותיו מן הדין וע"ז אמרי' תני המעביר עצמות ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות וכו' עיי"ש משמע דבארון שלם ליכא גם חרדת הדין. והנה בשו"ת מהר"ם שיק (חיו''ד סי' שנ"ד) ס"ל דגם בארון שלם י''ל דאיכא חרדת הדין כשלא נתעכל עוד הבשר ומד' הירושלמי משמע דזהו רק כשקוברין במהמורות וכנ"ל אבל בארון שלם נראה מד' הירושלמי דאין בו משום חרדת הדין כנז'. והגם שכתב שם בחכ''צ די''ל דגם בטלטול הארון ממקום שייך חרדת הדין מ"מ כיון שהוא כבר לאחר יב"ח יש לצרף לזה דעת הנודע ביהודה (קמא. חיו''ד סי' פ"ט) דבעצמות בלי בשר ל''ש עוד בלבול וחרדת הדין ואולי כבר נתעכל הבשר כיון שהוא לאחר יב"ח ואין לחוש שמא יתפרקו הארונות בעת שיוציאום ויהי' ניוול ג"כ דהרי ראינו באותן הארבעה וחמשה מתים שהוציאו בכפר הסמוך שנקברו ג"כ באותו זמן (במגפה ובפקודתם כנז') שהיו הארונות שלמים ע"כ אין לחוש לחשש רחוק כזה. ואדרבא החשש יותר קרוב כי מי יודע אם לא יומכר השדה לאחרים במשך הזמנים הבאים מיורשיהם או יטלום ח''ו בע"כ ע"י חובותם או בפקודת הממשלה כשעושים מדידת השדה ומחלקים לאחרים [ובפרט כעת לנכרים לעגיאנער"ע וכיוצא] ויוכלו להוציא ח"ו עצמותיהם והגם שיעמדו שם מצבת אבן אין זה הצלה כלל ברבות השנים אם הוא רק קבר יחיד או שנים ולא בית החיים קבוע של הקהל לעולמי עד. וגם הרי בניו וקרוביו לא קברוהו אז לחלוטין כי ידעו שאין זה כי אם מחמת המגפה ובהלה שהי' אז ובהכרח פקודת הממשלה לקבור אז גם ת"ח ואדם חשוב בתוך הגן (גם אם הוא שלו) שלא בקברי ישראל ועיי' בשו"ת חתם סופר (חלק ו' סי' ל''ז) ובדברינו במנח"א (ח"ב סי' ע"א אות ב') באורך בזה והוי כאלו התנה בפירוש לפנותו ובנתנוהו ע"מ לפנותו מותר בכל ענין כמבואר בטוש"ע יו"ד (סי' שע"ג סעי' א') ובפרט אשר יוכלו להובילו בארונו סתום לעיר הסמוכה שיש שם בביה"ק קברות משפחתו ואבות אבותיו ולזה מותר אפי' לפנותו (כמ"ש ביו"ד סי' שס"ג סעי' א' וש"ך שם ס"ק ב') מכ"ש לטלטלו בתוך הארון כנז' לביה"ח קברי משפחתו. וזכר וסמך גדול מלשון רש"י ז"ל (פ' ויחי) עה"כ ואני בבואי מפדן וגו' על רחל אמנו ולא הולכתי' לבית לחם להכניסה לארץ ולכאו' יפלא הלשון וכי מקום קבורת רחל בשדה סמוך לבית לחם אינו א''ו. אלא ודאי כפי' השפתי חכמים שם דהיינו בארץ פי' בעיר שבנ"א יושבים כמו ארץ נושבת עיי"ש והגם שהיו בהעיר רק כנענים קבורים כי לא היו אז ישראל שם עכ"ז הוא כבוד יותר להכניסה לקברות עיר נושבת, הגם שבודאי לא הי' קוברה ח"ו בין קברות הנכרים בסמוך ח' אמות, עכ"ז הי' כבוד אם הכניסה לעיר מקום קברות קבוע ובטוח רק שעפ"י הדבור היתה לקוברה שם בדרך אפרת בשדה. עאכו"כ להכניסו (בארונו) להביה"ח של העיר קברות ישראל וצדיקים וגדולי הדור ושם קבורים גם ממשפחתו כנ"ל בודאי אין להניחו שם בקבר ע"פ השדה גם אם הגן עתה של בניו מ"מ מי יודע כנ"ל וגם הוא בזיון גדול ודוגמת חוקי הנכרים