מנחת אלעזר חלק ד קצח

י''ל כד' הישיע"ק הנז' וכמ"ש שם דאף דעברה על יהרג ועל יעבור והמירה א"ע באונס מ"מ לא נפסלה לעדות וא"כ י"ל דתיקן עדיין רגמ"ה גבה ול"ש לומר דהוי רשעה דפקעה בכדי חרגמ"ה כמ"ש שם אך לעומת זה כיון דהמירה רק באונס הגם דעברה על יהרג ואל יעבור מחמת אונסה מ"מ במקום דאינה אונס לא חשודה לעבור ואינה חפיצה לעבור באיסור אשת איש גם באונס שיאנסוהו וא"כ שפיר הוא לה זכות שיזכו לה גט ושתהי' עי"ז פנוי' וכיון דזכות היא לגבה שפיר מהני הגט ולא יהי' הבעל עוד בעיגון דחרגמ"ה וא"כ יוכל לזכות לה גט ע"י אחר מטעם ממ"נ כנז'

ב) ומ"ש ע"ד התוס' בע"ז (דף כ"ב ע"א) בד"ה תיפוק לי' דהמכשיל חבירו במידי דרבנן ג"כ עובר בלפ"ע מדאורייתא וכן העלה זה במנחת מדברי התוס' אלו וכן מסתבר כיון דעכ"פ מכשול הוא לגבי' האיסור דרבנן ע"כ עובר מדאורייתא בלפ"ע לא תתן מכשול אולם יעיין נא בדברינו במנח"א (ח"א סי' כ"ד אות ג') מ''ש עפי''ד הנתיבות ושארי אחרונים דבאיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה וא"כ לפי"ז ל"ש לומר כשהכשיל חבירו באיסור דרבנן וחבירו לא ידע ובשוגג אכלו א"כ איזה מכשול הוא לגבי חבירו שנאמר שעבר המכשילו מדאו' בלאו דלפ"ע לא תתן מכשול דכיון דאיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה ושוגג אכלו א"כ ל''ש לומר כד' המנחת חינוך שכ' סתם דהמכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע דאו' ולפי דברינו לא נראה כן רק כשמכשיל חבירו באיסור דרבנן וחבירו עובר על האיסור במזיד ואז הוי מכשול ועובר המכשיל מדאו' בלפ"ע לא תתן מכשול כנז' וגם מד' התוס' אין ראי' רק בכה"ג כשמכשילו באיסור דרבנן במזיד כמ"ש בכותי במלאכת חוה"מ דאמרי' בגמ' דהכותי עובר במזיד ע"כ שפיר כ' התוס' דגם למ"ד מלאכת חוה"מ דרבנן מ"מ עובר המכשילו באיסור דרבנן [במזיד כנז'] בלפ"ע מדאורייתא. והשתא דאתית להכי מה מאוד יונעם מה שאמרתי זה קרוב בעה''י לגאון א' בדורנו אשר עוררני ואמרתי על אתר לתרץ בזה קו' התוס' שם בד"ה אי הכי וכו' שהקשו ע"ד הש"ס דפריך אי הכי מאי איריא מפני שנקראת על שמו תיפוק לי' משום לפני עור לא תתן מכשול והקשה הר"י אמאי קאמר אי הכי דהלא אמילתא דר"ש בן אלעזר גופי' הי' יכול להקשות תיפוק לי' משום לפני עור עכ"ד התוס' ולפנ"ז ניחא דמעיקרא לא הי' יכול להקשות משום לפ"ע דלפני עור היינו שעובר המכשיל מדאו' בלפ"ע ומעיקרא קס"ד דהכותי נכשל בזה וקסבר בטעותו דבחוה"מ מותר לעבוד השדה וא"כ שוב לא הוי מכשול לגבי' כיון דעשאו בשוגג ומלאכת חוה"מ רק מדרבנן ול"ש לפני עור להמכשילו כנז' רק אחרי דמתרץ הגמ' כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך ע"ז שפיר הקשה הגמ' מינ' ובי' אי הכי (כיון דמזיד הוא הכותי ולא ציית לן ועובר במזיד באמרו אנא גמירנא וכו') תיפוק לי' משום לפ"ע וכו' כיון דעובר במזיד ע"כ אפי' להוי מלאכת חוה"מ דרבנן הוי עובר מדאורייתא בלפ"ע המכשילו כנז' וא"ש ונכון והגם כי בברכי יוסף כ' דמצינו בש"ס לפני עור היינו לפני עור דרבנן והאריך בזה אאזמו''ר הגה"ק זצללה"ה מפה"ק בכת"י שם שלמה והוא בתשובתו שנדפסה בדברינו במנח"א (ח"א סי' נ"ג) ועיי"ש בדברינו ולפי"ז לכאו' י"ל דעכ"פ לפ"ע מדרבנן הי' גם בקס"ד דמכשיל הכותי רק בשוגג מ"מ עכ"פ תליא בפלוגתא ולפי שי' הסוברים דלפ"ע בכל מקום היינו רק מדאורייתא י"ל כדברינו הנ"ל וגם י"ל בזה גם לפי דיעות הנז' דכיון שמכשילו באיסור דרבנן בשוגג שא"צ כפרה ואינו מכשול כלל ע"כ גם לפ"ע מדרבנן ל"ש כלל ונכונים דברינו וא"ש בעה"י. ורב שוכט"ס. ידידושתו''ט באהבה [ועיי' בדברינו לקמן תשו' כ"ט]. סימן י"ב

נשאלתי באיזה נפטרים שמתו במגפה ר"ל לפני שני שנים בכפר ולא הניחום הערכאות להובילם העירה לקברות ישראל רק לקברן שם בשדה וכ"א בארון של עץ סגור וסתום ביתידות, ומחמת שמונחים שם בשדה הפקר ומדרס לרועים נכרים שינהגו מנהג בזיון ע"כ השתדלו ומצאו רשות מערכאותיהם לפנותם ולהובילם העירה לביה"ח ובפרט כי יש בבית הקברות דהעיר מקברי אבותיהם רק הרשות נתונה באופן להוליכם בעגלות הארון שלם סגור ומסוגר ולא לפתחן כלל. והשאלה הוא כעת אם צריכין קרוביהם להתאבל בעת שיובילו אותם להעיר כדין יום שבו מפנים העצמות כמבואר בטוש"ע יו"ד (סי' ת"ג) או אולי י"ל כיון שהטעם הוא שזלזול הוא בעת שיראו העצמות מפוזרים והרקב מונח מקרוביהם וכמבואר שם בב"י בשם הנמ"י דכשרואה אביו שנעשה עפר ואפר לבו חם בקרבו ודואג עליו וכן שם בש"ע (סעי' ז') שלא ילקטם בעצמו לעצמות או"א משום שלא יהיו בזויות עליו עיי"ש משא"כ כשאין פותחין הארון רק מוציאין הארון סתום וכמות שהוא סגור להובילו לבית הקברות כנז' ליכא שום בזיונא ושום ענין התעוררות כשאין רואין כלל שום א' את הנפטר ועצמותיו א"כ י"ל דא"צ להתאבל כלל, ועיי' בשו"ת חכם צבי (סי' נ' וסי' מ"ז) דבארון אשר לא נפתח לא שייך ניוול כלל כשמפנים אותו עיי"ש. ולא דמי למה דפסקינן שם בש"ע (סעי' ה') דכששמע שמלקטין היום עצמות קרוביו מחוייב להתאבל עליהם אפי' כשאינו שם וא"כ ה"נ כשרואה שמובילין ארון קרוביו רק שאינו רואה העצמות, ז"א דמיון הראוי. דהתם עכ"פ אחרים ראו בבזיון וצער שהוא גם להרואה ע"כ צריך הקרוב להתאבל משא"כ הכא שלא נראה כלל לשום אדם העצמות רק הארון סגור כנז'. ע"כ נראה דא"צ להתאבל וכיון דאין מבואר כלל בהפוסקים עכ"פ ספק הוי וקיי"ל ספק אבל להקל כיון דהוי מדרבנן וספיקו לקולא ופטורין מלהתאבל. זולת אם בעת שיקחו הארונות אם יפתח א' מהם אז שייך הך דינא דפינוי עצמות שרואה בניוולו ע"כ צריכין הקרובים להתאבל. ועיי' מה שכתבנו במנח"א (חלק ב' סי' נ''א אות ג') עי''ש. ושוב מצאתי מפורש בירושלמי פסחים (פ"ח הל' ב') ומ"ק (פ"א הל' ה') וסנהדרין (פ"ו הל' י') בזה"ל תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות א''ר אחא הדא דאתמר בארון של אבן אבל בארון של עץ יש בו משום ליקוט עצמות א"ל ר' יוסי אפי' תימא בארון של עץ אין בו משום ליקוט עצמות עיי"ש במפרשים והרי לדידן מפורש דאפי' בארון עץ אין בו משום ליקוט עצמות דהלכה כד' המיקל באבל והיינו ר' יוסי (עיי"ש בפסחים בירושלמי דר' חגי בשם ר' זעירא לפי פי' הק"ע שם דאפי' כשמונחים באפקורסין ל"ש דין מלקט עצמות רק כשמלקט עצם אל עצם) ועכ"פ בארון של עץ הלכה לקולא כנז'

והנה במה שכתבנו דבס' אבילות בעת פינוי עצמות יש להקל. עיי' בט"ז יו''ד (סי' שצ"ז ס"ק כ') בשם תשו' מהר"ם מינץ ובדברינו במנח"א (ח"א סי'