מנחת אלעזר חלק ד קעט

דרכי נועם ואז הוי תקנת חכז"ל בזה כלפי לייא. ומקרא מלא דיבר הכתוב (תהלים ל''ה) כאבל אם קודר שחותי ופי' שם הרד"ק שיותר אדם מתאבל על אמו מעל אביו עיי"ש. אלא ודאי מכל הלין טעמי וראיות דאין הלכה כתוס' ר"י הזקן בזה או שאין הלכה למעשה כר' אסי בזה או דשאני התם דלצאת לחו"ל לנגדה לא הי' מחוייב לצאת מא"י לחו"ל כ"כ מרחק רב כדי ללוותה אחר מיתתה (הלוך ושוב) כל הדרך וכיון דהורה לו ר' יוחנן דאסור לצאת מא"י לחו''ל אבל ללוותן מביתו אפי' מרחק והיינו כשאינו צריך עי"ז לצאת מא"י לחו"ל והיינו מביתו עד ביה"ק י''ל דצריך באמו גם לשיטת ר' אסי. ועיי' בכלבו (הל' אבל) וז"ל והרוחצים נותנים המת במטה ומוציאים אותו בין ידיהם עד שהוא חוץ לביתו ונוטלין אותו האבל ושאר קרוביו על כתפו ואח"כ שאר הקהל עכ"ל הכלבו הרי דכל הקרוב קרוב קודם בזה לנשאו מכ"ש ללוותו ומכ"ש בניו דהמה הקרובים יותר בזה וכמשמע מלשונו וז''פ. ועוד י"ל מד' הש"ס סנהדרין (י''ח ע"א) במתני' דכ"ג שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה ויוצא עמהם עד פתח שער העיר דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש וכו' (ומובא בפירש"י פרשת אמור) ולכאורה קשה לר"מ למה צריך כל הדוחק הלז שיוצא מרחוק ונכנס ומתכסה וכו' כיון שמיירי מכל הקרובים וגם אמו היא בכלל שאינה קרי ותני כנ"ל והלא טוב יותר שלא יצא כלל ללוותה. וגם לר' יהודא למה צריך לאשמעי' בכל הקרובים וגם אמו בכלל כנז' כיון שבלא"ה אינו מחוייב כלל ללוותה (ודוחק לומר דאשמעי' רבותא לר"י דאסור לכ"ג לילך כלל משא"כ בשארי ישראל וכהנים הוא רשות) א"ו דבישראל צריך ללוותם ובפרט לאביו ולאמו ע"כ אשמעינן בכ"ג שהוא אסור כנז' והגם שיש לדחות לכאו' די"ל דגם זה אשמעי' גם בשארי קרוביו הזכרים היינו אביו ואחיו ובנו אפילו דהם ת"ח קרי ותני ואחר (גם כהן הדיוט) צריך ומחוייב ללוותם מ"מ לכ"ג אסור וגם הרי אחותו הבתולה בכלל זה (בכתוב) והיא איננה קרי ותני ע"כ אעפ"י שאין ראי' מוכרחת מ"מ זכר לדבר שהי' כן מנהג ישראל בזמן חכמי המשנה ומקודם שהלכו לקרוביו ללוותם עד הקברות וכד' הירושלמי הנ"ל ואשמעי' בכ"ג (דייקא) דלא ילך כנז'

והנה בש''ס נדה (נ"ז ע"א) בתוס' ד"ה בית הפרס כו' וז"ל ומפרש בערוך שדה המיוחד שקרובי המת מביאין אותו על אותו שדה ואנשי ביה"ק באין לקראתן ובוכין יחד כולם והראשונים חוזרים לביתם ואלו נוטלים אותו ומוליכין אותו לקוברו עכ"ל התוס' עיי"ש הרי עכ"פ נראה מזה לכאורה שלא הי' דרכם של הקרובים ללוותם עד ביה"ק עד אחר סתימת הגולל רק עד שדה הנז'. ואולי מיירי שם בשארי קרובים שחוזרים משם אבל באב ואם היו נוהגין גם אז לילך עד ביה"ק וגם אולי הי' השדה הזה סמוך ונראה לביה"ק ע"כ הוי כמו הלוותו לביה"ק

ובהמשך למ"ש שם במנח"א (ח''א סי' כ"ו בהג"ה כנ"ל) דהיכא שמחויב ללוותו הוא צריך לילך עד ביה"ק (היינו עד קברו) הנה ראיתי עתה במס' ד"א זוטא (פ"ט) וז''ל אם ראית חכם שמת אל תחזור מעליו שתוליכהו לקבר. משמע שצריכין ללוות עד הקבר. אמנם צ"ע למה אמרי' דוקא לחכם הלא גם בשארי בנ"א כפי מה שמחוייב בכ"א היינו עד קברו כנ"ל ונראה מזה בע"כ כדברינו שם בהג"ה (בד"ה ומהך דמסרוהו לכתפים) החילוק שי''ל דלמאן דלא קרי ותני אין מחוייב ללוותו עד קברו רק ד"א ולפי"ז שפיר קרי במס' ד"א זוטא (כנ"ל) חכם למאן דקרי ותני שלא יחזור עד שילווהו לביה"ק משא"כ בשאינו חכם כנז'. וכן שמעתי מעשה רב הגאון המובהק מו"ה יוסף שאול ז"ל אבד"ק לבוב כי בנסעו ברחוב עירו ראה פ"א איזה לוי' של ב"מ וירד מהעגלה ללוותו ד' אמות כדין של תורה ואז שאל מי הוא הנפטר והשיבוהו כי הי' מלמד תינוקות ולווהו ברגליו עד קברו אם כי הוא רחוק מאוד הביה"ח החדש שם כנודע לכל באי שערי עיר לבוב. והיינו כמבואר שם במנח"א כי בהיותו יושב בביתו א"צ לשאול ובפרט בעיר הגדולה דאל"כ מתבטל כל ימיו מתורה אבל בשעת הוצאתו (ועיי' בדברינו בסוף מנח"א ח"ב בקונ' שירי מנחה בשם העמק שאלה על השאילתות) אז מחוייב ללוותו. ומלמד בזה דקרי ומתני א"כ אין לו שיעור כדי צרכו גם בהרבה אלפים המלוים ע"כ החמיר הגאון הנ"ל שפיר מדינא שמצריך ללוותו עד קברו כנ"ל. ומחי' חיים יתן לכולנו חיים ארוכים טובים וברוכים. אורך ימים ושנות חיים יוסיפו ועינינו תחזנה בביאת ג"צ בב"א: סימן ג' כבוד ידידי הה"ג וכו'

ע"ד השאלה וכו' בהמבואר בש"ע יו"ד (סי' שס''ב סעי' ו') דשנים שהיו שונאים זל"ז אין לקברם יחד והבאת מס' מילי דחסידותא מהגה"ק מבוטשאטש ז''ל (בראש הס') שכ' דאם במקום ההוא גם קברי אבותיו שכפי סגנון הבריות קפדו אינשי בהכי טובא ואין שם קרקע חשובה אחרת לפי כבוד הנפטר כפי יקרא דשכבי או כפי יקרא דחיי בני משפחתו אולי יש להקל וסיים ע"ז שם ואולי נכון שילכו עשרה אנשים או עכ"פ גם שלשה דהו"ל ב"ד ויבקשו מחילה מהנפטרים שימחלו זה לזה כיון שהם בעלמא דקשוט שאין שם לא קנאה ולא שנאה רק יניחו על משכבם בשלום וכ"ה עצהיו"ט עכ"ל בס' הנז', הנה ראיתי כבר דבריו בס' הנז' אבל המה תמוהים במחכת"ה. א) דהנה אם הי' זה מצוואת רבינו יהודה החסיד בלבד הגם שגם בזה צריכין ליזהר היכא דאפשר כמ"ש בשו"ת מרן דברי חיים (ח"א חאהע"ז סי' ז' וסי' ח') עיי"ש שתמה על מרן הנו"ב (תניינא חאהע"ז סי' מ"ט) מה שהרחיב פה כ"כ על רבינו יהודא החסיד רבו של הסמ"ג וא"ז אשר תורתינו ומנהגינו מבני אשכנז נמשכים אחריהם וכו' עכל"ה עיי"ש אמנם עיקר ההיתר בזה מפני שיש ספק גדול בעיקר הענין אם נצטוו הצואות רק לזרעו בלבד או לכל העולם (ועיי' בזה בארוכה בדרכי תשובה לאאמו"ר ביו"ד סי' קט"ז ס"ק נ"ג עד ס"ק נ"ו) וע"כ כתב בדברי חיים שם דבמה שהעולם נהגו לדקדק וגם הביאו המקובלים האחרים היינו המשנת חסידים בזה יש ליזהר ומה שלא הביא במשנת חסידים וגם לא נהגו ליזהר זהו בודאי מקובל דרק לזרעו בלבד נאמר עיי"ש ע"כ התינח בשארי צואות שלא נזכרו בדברי המקובלים כנ"ל יש שפיר ס''ס במקום שי''ל דבכה"ג לא נאמר הצואה היינו ספק אם רק לזרעו בלבד, ואת"ל שנאמר לכל העולם, ספק אם בכה''ג ג"כ נאמר כנז' משא"כ בהמבואר מפורש בש"ע וקיי''ל דדיעה שאינה מובאה בש"ע אין לצרפה אפי' לס"ס להקל כנגד דעת המוחלט בש"ע וא"כ כיון דהך דשנים שהיו שונאים זל"ז לא יקברו יחד שאין להם מנוחה זה עם זה גם שם הוא מפורש במחבר כנז' בלי שום חולק