מנחת אלעזר חלק ד קעו

תי"ח) דאע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ויו"ט ושבת נמי צריכין פתח אפ"ה בימים אלו של דבריהם עשו חיזוק יותר משל תורה והסבר הדברים הוא עפ"י מה שביארנו בעה"י במנח"א (ח"ג סי' ל"ח) דלא אמרו דעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה רק היכא שאין לו שום שורש בקרא ע"כ חיזקו גזירתם יותר משל תורה עיי"ש באריכות וה"נ ימים שעיראו נס במגילת תענית ועשאן יו"ט אין להם שום שורש בתורה לזמני' הללו ע"כ א"ש ונכון דברי הרא"ש ז''ל דעשו בזה חיזוק יותר משל תורה ובאמת י"ל כנז' דלא פליגי בזה כלל לענין ראוי מדרבנן אם ראוי מדאו' כנז'. ומה דתקשי בזה איך יכלו חכמים לעקור דבר בקום ועשה לאכול בימים האלו ולעבור על נדרו מה"ת בלי התרת חכם עיי' ברדב"ז (ח"ד סימן ב' בלשונות הרמב"ם סי' פ"ח) מ''ש בזה והאריכו האחרונים בדבריו ז"ל בזה ואכמ"ל

כו) והנה בש"ס ב"ק (דף ס''ו ע''ב) משכבו להוציא את הגזול פירש"י איש אשר יגע במשכבו גזה"כ להוציא את המשכב הגזול שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם ועיי"ש בתוס' ד"ה דגזל משכב דחברי' דמשמע דגזל דוקא ולא משום גזה"כ בשביל שאינו משכבו שלו אמנם הרמב"ם (פכ"ד מהל' כלים הלכה ז') פסק וז''ל אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאין שלו שנא' והנוגע במשכבו וכו' עיי"ש. והנה נסתפקתי לפי כללות ופרטות דידן לעיל בענין ראוי מדרבנן אם הוי ראוי מדאו' אם שכב הבעל על משכב של אשתו היינו נכסי מלוג אם נעשה המשכב מדרס בטומאת זב שלו כיון שמה שקנתה אשה קנה בעלה וה"ז משכב שלו או י"ל כיון דהך דמה שקנתה אשה קנה בעלה אינו רק מדרבנן מתקנת דבריהם ז"ל ועיי' בדברינו בכת"י דמנח"א (חלק ה' סי' ל"ד) ע''ד הש''ס בגיטין (דף ע"ז ע"א) וכיון שמדאו' אינו שלו לא הוי משכבו ואיך נאמר שהוא טמא מדרבנן ויביא קרבן טומאה (כשנכנס למקדש עי"ז וכיוצא) חולין בעזרה. וכבר קיי"ל לעיל בחלוקה ב') דהיכא שיצטרכו לעקור הדבר (להקל על דאו') בקום ועשה אז לא אמרי' ראוי מדרבנן ראוי מדאו' והכא יצטרכו לעקור להביא חולין לעזרה אם נאמר שהוא טמא כנז'. אך י"ל עפ"י חלוקה ג') הנ"ל דהיכא שבא הדבר ממילא ע"י ענין אחר כגון במע"ש וחלה אם נאמר שהוא אינו נאכל בכל מושבות גם ע"י דרבנן מ"מ עי"ז פטור מחלה מה"ת וכיוצא וה"נ הוא נ"מ לכמה ענינים הך דקנתה אשה קנה בעלה ועיי"ש בדברינו (במנח"א חלק ה' הנ"ל) בסוגי' דחצר וכהנה הרבה נ"מ בכמה דינים והלכות ע"כ גם לענין זה י"ל דהוי ראוי מדרבנן ראוי דאו' כיון דהוא שלו כבר גם לענין מה"ת הוי משכבו ואינו כמביא חולין לעזרה כמובן

כז) והנה בש"ס סוכה (דף ל' ע"ב) בהני אוונכרי וכו' בתוס' בד"ה שינוי החוזר לברייתו וכו' כ' דאפי' דמדרבנן קנה גם בשינוי החוזר לברייתו מ"מ כיון דבדאו' לא קני ע"כ לא יצא עיי"ש וא"כ הוי לכאו' דראוי מדרבנן אינו ראוי מדאו' מ"מ חילקנו בזה שינוי אכיות לכמיות בחי' כת"י שו"ת מנח"א (חלק ה' סי' ל"ז) ע"כ אין מזה ראי' להך כללא הנ"ל

כח) שוב ראיתי בהך כללא דראוי מדרבנן אם הוי ראוי מדאו' שעברתי ולא העירותי (וגם לא העירו כלל גדולי האחרונים שדברו מכלל זה) על משנה מפורשת (בטהרות פ"ד מ"ה) וכן הוא בגמ' שבת (דף ט"ו ע"ב) ובנדה (דף ל"ג ע"ב) על ו' ספיקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס ועל ספק עפר הבא מארץ העמים וכו' והלא כל אלו הטומאות המה רק דרבנן וס' דרבנן ואיך דחו דאו' לעבור בקום ועשה לשרוף את התרומה דבקום ועשה מסקינן ביבמות שם דאין כח ביד חכמים לעקור. אלא ודאי בע"כ י"ל ע"פ חלוקה הג') הנ"ל דקאתי ממילא ע"כ שייך ראוי מדרבנן ראוי בדאו' גם בקום ועשה כנ"ל וה"נ כיון דהוא אסור לאוכלו משום טומאה דרבנן ע"כ ממילא צריך לשורפו והוי ראוי לשריפה גם בקום ועשה דאו'. ועדיין צ"ע

כט) ועיי' ירושלמי נזיר (פ''ח הל' ב') ר' יעקב דרומיא בעי קמי רבי יוסי ונעשו לו תקנה ליינו א"ל וגלח הנזיר פתח אהל מועד הראוי לבא אל אהל מועד יצא זה שאינו ראוי לבא אל אהל מועד (בשביל ספק טומאה מעכבתו לשתות ביין עי"ש בפי' הפני משה) והנה הך ספק טומאה כיון דלא הי' ברה"י דוקא אלא ברה"ר דהוי ספיקו טהור ורק ספיקא דאו' דלד' הרמב"ם הוא ס' לקולא מה"ת ורק מדרבנן לחומרא והא ראי' דהא לענין קרבנות אין להביא מספק רק יביא בדרך תנאי היכא דאפשר (כדי שלא יביא חולין בעזרה) כדאמרי' בפרקין בנזיר וא"כ דצ"ל רק מדרבנן ואיך הוי אינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד מן התורה (בקרא הנ"ל) מחמת ס' טומאה א"ו די"ל מפני חלוקה הג' הנ"ל כיון דאתיא ממילא דאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד מפני ס' טומאה הגם שהוא מדרבנן כנז'

ל והנה עיי' בדברינו במנח"א (ח"ג סי' ח"י) בד"ה והנה בש"ס בבא בתרא וכו' לענין ס' עשה דמדבר שקר תרחק והראוני עתה מ''ש בזה הגאון מהר"ב פרענקיל זצ"ל בהגהותיו על הטורי אבן [אמרי ברוך] במגילה (דף כ' ע"ב) שהעיר בזה וכ' עוד שם דבמקום אחר ביאר דמה שראוי לבילה מדאו' רק מדרבנן אינו ראוי אינו מעכב עכ"ד, והנה אותיותיו לא ראינו בזה מה שביאר במקום אחר בזה ועדיין צ"ע

לא) וגם העירוני על דברינו במנח"א (ח"ג סי' ס') ע"ד מי שנעשה בר מצוה בימי ספה"ע שכתבתי כיון דהברכה על ספה"ע הוא מדרבנן וגם פסקינן לדידן ספה"ע הוא דרבנן וגם החינוך מקודם שבירך על ספה"ע הוא דרבנן א"כ הם אמרו והם אמרו ואיך שייך לומר שיאמרו חכז"ל שיפסיק מלברך בשביל שקיים עד עתה (במשך ימי הספירה שבירך מצד החינוך דבריהם עי"ז נפסיד עתה הברכה שהוא ג"כ מדבריהם כנז' והקשינו מד' התוס' במגילה (ד' י"ט ע"ב) דלא אתו תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן הגם שהכל הוא מדבריהם שם. וזהו לק"מ דהתם מיירי להוציא לאחר גדול המחוייב ע"כ החמירו חז"ל היכא דאפשר אבל לברך בפ"ע על הספה"ע שיברך הקטן שהגדיל שבירך וספר גם עד עתה פשיטא שלא תיקנו חכמים לגרוע הברכה ולהפסיד עתה כשנעשה בן י"ג כמובן החילוק מאליו, אך מ"ש שם במנח"א לענין מאן דס"ל ספה"ע דאו' כמ"ש במנחת חינוך וע"ז ראוי לעורר מטעם אם ראוי מדרבנן (מה שספר ובירך קודם שנת הי"ג) הוי ראוי מדאו' כשנעשה גדול מה"ח ובספה"ע דאורייתא אמנם כיון דהשאלה הוא רק על הברכה וכיון שביארנו לעיל בחלוקה ד' דלענין ברכות בודאי ראוי מדרבנן הוי ראוי מה"ת (כמבואר הטעם שם) ע"כ שפיר יברך בזה על ספה"ע גם כשהגדיל ונכון

לב) והנה בש"ס זבחים (מ"ד ע"א) הא מני רבי הוא דאמר לוג שמן של מצורע מתנותיו