מנחת אלעזר חלק ד קעג

מדרבנן א"ר מה"ת אך במחכת"ה וכבוד הדר גאונו זצ"ל דבריו אינם מוכרחים בזה והראיות שהביא אינם מוכיחים כלל דמה שהביא שאסורה עליו באיסור דרבנן אינ' שותה ז"א ראי' כלל דאיזו לקולא ואיזו לחומרא שייך בזה דאולי הך דאינ' שותה הוא לחומרא היינו מה שהוא קולא לגבי נפשות דהא אינה שותה שאין המים בודקין אותה ולא תהי' ירכה נופלת ובטנה צבה דהיא הריגתה ר"ל. וגם מ"ש מגוזל עצים וסיכך כיון דמדרבנן אין לה אלא דמי עצים וחשבינן לקולא גם מהאי', גם זה אינו ראי' דאדרבא גבי ממון שייך חומרא לתובע וקולא לנתבע וזהו החומרא לגבי לאו דלא תגזול דאמרי' דהיכא דקאי תיקו וכידוע מדברי הר"י באסאן ז"ל ושארי אחרונים שעסקו בזה

יא) ובש"ס נדה (מ"ו ע"ב) דאי אמרת מופלא סמוך לאיש דרבנן לא אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא מדאורייתא והיינו כנ"ל דלהקל לעקור דבר מה"ת כיון שזהו אינו ראוי מה"ת לתקן הטבל ונמצא הוא טבל מה"ת ושיאכלוהו אח"כ נמצא עובר בקום ועשה וזה לא אמרי' וכנ"ל בחלוקה ב') וז"פ

יב) וראיתי עתה בס' חלקת יואב בקונטרס קבא דקושייתא (קושיא צ"ט) שהקשה על הגאון רעק"א בדרוש וחידוש (מערכה ח') מ"ש בין הדברים שם בגדול שתקע שופר בשבת קיים מצות שופר אלא שעבר על שבות וע"ז תמה בחלקת יואב הנ"ל דהיכא שעבר אדרבנן גם מדאו' לא יצא והדברים עתיקין כנ"ל ותמהני על הרב בע"ס חלקת יואב ברוב בקיאתו אשר לא ידע דתליא בפלוגתא דרבוותא ובר"ן (פ' ע"פ) חולק על התוס' בסוכה שם דס"ל כן דגם מ"ע דאו' לא קיים בכה"ג והר"ן חולק על זה כנ"ל בתחלת דברינו וא"כ לא הי' כדאי לקבוע הדברים בקונטריסו קבא דקושייתא החמורות והג' רעק"א יכול לסבור כדעת הר"ן והרבה דיעות אחרונים שס''ל כן ולפי הכלל שכתבתי לעיל משו"ת צבי תפארת לאאמו"ר זצוקללה"ה זי"ע (הלוקח א' בדברינו בזה) בודאי ניחא כיון דזהו רק בפעם א' נעשה בתקיעתו בשבת אז לא נעקר המ"ע מדאו' ושפיר כ' הגרעק"א ז''ל, ולענין תקיעת שופר עי' בדברינו לעיל (אות ח') בסי' הלז

יג) עוד יש להעיר מד' התוס' בכתובות (דף ל''ו ע"ב) בד"ה ואלו שאין להן קנס שכ' אע"ג דמדאו' שבוי' לא הוי בחזקת בעולה מ"מ אין לה קנס משום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דברי' עכל"ה והיינו דכשתנשא לכהן תהי' כל ימי' עמו באיסור ובדבר המתקיים לזמן ארוך (לפי חלוקה א') הוי אינו ראוי מדאו' ג"כ לפיכך אמרי' שאין לה קנס דהוי כבעולה לכל דברי' (וגם משום שאין לה קנס לאפטורי בממונא דהוי מטעם הפקר ב''ד הפקר כנודע)

יד) והנה בירושלמי יומא (פ"ב הלכה א') ציץ מהו שירצה על טומאת ידים היינו דנטמאו ידיו בטומאה דרבנן כאותה ששנינו הפיגול והנותר והטמא מטמאי' את הידים מדרבנן ולא נטמא גופו (עיי"ש בקה"ע ופנ"מ) ומסקי' דא"צ ריצוי ציץ דלא הוי כנטמא בטומאה דאו' היינו ג"כ משום דאינו רק מקרה וכדברי אאמו''ר בצבי תפארת הנ''ל וא"כ לא הוי כנטמא מדאו' וכנ''ל

טו) והנה ממה דאמרינן בפ"א דר''ה (כ"ב ע"ח) וכן בירושלמי שם (פ"א ה"ז) וכן בסנהדרין (דף כ"ה ע"ב) ובירושלמי שם לענין פסולי עדות דרבנן אם פסולים לענין נפשות. אין ראי' לענין א"ר מדרבנן אם א''ר לדאו' וכמבואר שם בירושלמי ר"ה השקלא וטריא והטעם דרק משום דנפשות חמירי להו ולא משקרי הגם דלענין ממון פסולים משום שמשחקים בקוביא וכיוצא ועיי"ש בפנ"מ. וגם מה דאמרו בר"ה שם (וביבמות כ"ה ע"א) דגזלן דבריהם כשר לעדות אשה היינו משום דבעגונה הקילו משום חזקה דדייקא ומנסבא וכמבואר בסוגיא דיבמות וכנודע. וגם מה שפסלוהו לענין ממון אפי' דמדאו' כשר כגון משחק בקוביא וכו' וכיוצא היינו בממון הוא מטעם הפקר ב''ד הפקר וכן במקום שנוגע לענין קידושין דאפקעינהו רבנן לקידושין וגם היכא דקדיש בביאה כדאמרינן בכתובות (דף ג' ע"א) וכן בכמה מקומות בש"ס וז"פ. וי"ל עוד בזה להעמיס דבזה פליגי (בשבועות דף ל"א ע"א) ר' אחא בר יעקב ורב פפא בכונת המתני' ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד לענין משחק בקוביא דאמרי' שם מדאו' מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוה עיי"ש ברש"י דרב אחא סבר הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן לי' לא קרינן בי' והוא עד עכ"ל רש"י ז"ל והיינו לפי חלוקה הג') שנפסל ממילא ע"י ד"א (היינו מדרבנן) מלהגיד וזהו סברת רב אחא אמנם רב פפא י"ל שפיר דלא ס"ל שם כסברתינו בחלוקה הג') הנ''ל, וכיון דהלכה שם (ברמב"ם פ"י מהל' שבועות) כרב אחא א"כ נכונים דברינו. ואין להקשות דהא הוי להקל להביא קרבן עולה ויורד והוי לעקור ד"ת כחלוקה הב') דלא אמרי' דאינו ראוי מדאו. ז"א כיון דהוא בכלל החלוקה ג') דאתיא ממילא שנפסל מדבריהם ועכ"פ אינו ראוי להעיד כנז' מדברי רש"י א"כ בכה"ג גם להקל ולעקור ד"ת אמרי' כן כמו שנזכר בחלוקה הג' לעיל

טז) והנה בש"ס גיטין (דף נ''ה ע"א) [ועי' ש"ס יבמות קי"ג ע"ב] ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ואמרי' בגמ' ואילו חרשת לא אכלה מ"ט וכו' ולאכול בתרומה דרבנן גזירה שמא אתי לאכול בתרומה דאורייתא פירש"י וליכול חרש בפקחת בתרומה דרבנן דאתי נשואין דרבנן ומהני לתרומה דרבנן. והנה לא ס"ל להש"ס דמהני נשואי דרבנן שתאכל תרומה בדאו' דלכאו' י''ל כיון דהוא מקדש אדעתא דרבנן כדת משה וישראל וא"כ יהי' מהני הנשואין מדאו' ליחשב כאשתו מה"ת שתאכל בתרומה דאורייתא ולפי"מ שכתבתי לעיל בחלוקה ג') דבדבר דאתי ממילא י"ל ראוי מדרבנן גם בדאו' ראוי הוא וכיון דע"י הנשואין דרבנן עכ"פ אשתו היא וי"ל דאתי ממילא עי"ז דתאכל בתרומה דאו' כדין אשתו אך לפי החלוקה ב') דבדבר שנעקר בקום ועשה לא אמרינן ראוי מדרבנן ראוי ג"כ מדאו' והכא הוי עוקר בקום ועשה כשתאכל תרומה דאור' הגם דלפי החלוקה הג') כנ"ל י"ל דאתי ממילא כנז' מ"מ אינו סותר החלוקה הב') לחלוקה ג') בזה משום דחלוקה ג') מיירי רק דאתי ממילא לענין שוא"ת דיופטר מחלה (עי' לעיל) הגם כשיפטר מחלה ויאכלו זר יהי' בקום ועשה י''ל כיון שיופטר מחלה לא יהי' עלי' שום איסור משא"כ הכא בתרומה כשכבר הופרשה ויש עלי' איסור מיתה ואיך תאכל בקום ועשה ע"י נשואי' דרבנן ע"כ אמרי' בגמ' דתאכל רק תרומה דרבנן וא"ש ונכון. ועוד י"ל למה שכתבנו דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' ל"ש בזה בחרש שנשא פקחת כיון שהחרש אינו בר דיעה ול''ש דעתי' בקידושין לומר כמו ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת משא"כ בזה שאינו בר דיעה רק חכמים תקנו לו קידושין בלא דעתו ולא תקנו