מנחת אלעזר חלק ד קעא

דרבנן יצא לבית השריפה אלא ודאי בע"כ. (ויש להעמיס ג"כ זאת בכונתם). כמו שכתבו לעיל מזה שם (באותו דיבור) וי"ל אם הקריבו כשר אבל אסור להקריב האימורים אחר התמיד ולהכי יצא לבית השריפה עכ"ל והיינו דדבר אחר מעכבו בשביל שאסור להקריב אחר התמיד ולכך יצא לבית השריפה והוי כהך כללא דכיילינן לעיל בחלוקה ג') בראש דברינו בזה והיינו ג"כ שעפ"י הסיבה זאת שאסור להקריב אימורי' ע"כ נסובב מזה שיצא לבית השריפה ע"כ אין ראי' לשאר מקומות דא"ר מדרבנן וכו' די"ל דבשאר דוכתי הוי ראוי מה"ת וכן הכא הי' כן וכמ"ש התוס' בפירוש דהקרבן כשר וא"כ הוי ראוי מה"ת אלא שמחמת שלא יוכל להקריב האימורים וגם לזרוק הדם ע"כ הוי כד"א גרם לו וממילא בסיבת זה יצא לבית השריפה כנז'. (ועי' בס' חמדת ישראל הוא קונ' תורה אור הנ''ל אות כ''ג וכ"ד)

ובזה יתיישב שפיר מ"ש התוס' להלן בפסחים (דף נ''ט ע"ב) ד"ה עשאום וכו' דהואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כאלו אבדו האימורין עכ"ל היינו ג"כ באופן הנז' בחלוקה ג') דכיון דסיבה זו גרם להם ע"כ גם מדאו' הוי כאלו אבדו האימורין כיון דבהא תליא שירצו האימורין וכיון דרבנן גזרו שלא ירצו עכ"פ סיבה זו גרם להם דהוי כאלו נאבדו כנז'. ולא סתרי עם מ"ש התוס' שם (בד"ה יכול נטמאו וכו') דכיון דחזי לאכילה מדאו' מתכפרין אפי' היכא דאין הבשר נאכל כיון דשם הוא התועלת רק שיהי' הבשר ראוי לאכילה ולא שיאכלו וא"כ ראוי הוא מה"ת לאכילה וע"כ מתכפרין משא"כ האימורין צריכין שירצו וכיון שאין מרצין כנז' (והי' מאיזה סיבה שיהי'. כיון דרבנן אמרו כן.) הוי כאלו נאבדו האימורין

וגם נבין בזה מ''ש התוס' בפסחים (דף ס"ב ע"א) בד"ה כי לית לי' לקולא וכו' דרב חסדא לא פסל אלא מדרבנן וכו' ואין להקשות אי מדרבנן פסול האיך יתחייב פסח אחר הא קמייתי חולין לעזרה לא היא כיון דלא יזרוק הדם אינו יוצא ומותר לצאת באחר וכו' עכ"ל ומיושב בזה מה דלא תקשי לכאורה דכיון דמדאו' כשר הפסח האיך ע"י פסול דרבנן יצא לבית השריפה קרבן כשר מה"ת אלא כיון שחכמים אמרו שלא יזרוק הדם וע"ז יש כח בודאי ביד חכמים לאסור הגברא בשוא"ת שלא יזרוק הדם וכנז' ושוב הפסח פסול ממילא ע"כ יצא לבית השריפה ונכון. וגם לפי חלוקה ה') הנ"ל יתיישב כיון דבמקדש י"ל דל"א ראוי מדרבנן שיהי' ראוי מדאו' כנ"ל

ד) וגם מה דאמרינן בפסחים (דף צ' ע"ב) ולרב מדאו' מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בי' והא אמר רב מטמאי' א' מהם בשרץ ופירש"י ואי מדאו' מחזי חזי האיך הוא מכריעם לטומאה דהיינו טמא שרץ דחזי למיטבל עכ"ל והיינו כדברינו בחלוקה א') כיון דהוא רק בפעם א' ל"ש לומר דתקון כעין דאו' וגם כי רק בהא תליא אם מיחזי חזי והלא מדאו' הוא ראוי ע"כ אין נ"מ במה שמדרבנן הי' טמא וכנ"ל (אות ג') לענין שיהי' הבשר ראוי לאכילה עיי"ש. (וגם יתיישב לפי. חלוקה ה' הנ"ל כיון דהוא במקדש מיירי). וכן מיושב בזה מ"ש רש"י ביומא (דף ז' ע''א) ד"ה במזיד לא הורצה ואעפ"י שהציץ מרצה קנסוהו רבנן שלא יהי' בשר נאכל אבל בעלים מיהו נתכפרו דלא ניתן חולין לעזרה דהא מדאו' מיחזי חזי ומיהו שמעי' מיני' דלאו היתר הוא עכ"ל והיינו דהוא רק מקרה בפ"ע ואין הבעלים חייבים בדבר ע"כ אוקמוהו כמו שהי' בעצמותו דאורייתא והיינו כלעיל חלוקה א') וגם כהך דלעיל כיון דבעינן רק שיהי' הבשר ראוי לאכילה כנ"ל

ה) ובתוס' פסחים (דף צ"ג ע"ב) ד''ה רב יהודה אמר כ' ועוד אליבא דרע"ק קיימי' דאית לי' תחומין דאורייתא וכו' עכ"ל משמע דאם ס"ל תחומין דרבנן אז לא הוי דרך רחוק והוי כיכול ליכנס וא"כ ש"מ דא"ר מדרבנן הוי ראוי מה"ת אך אין זה הכרח דלא נחתו התוס' שם לחלק בזה בהך דא"ר מדרבנן וגם א"א לדייק מזה דאם ס"ל תחומי' דרבנן וכו' כנז' כיון דהתוס' אזיל בדרך מרווח עדיפא מיני' ממילא דכיון דאל יבא דרע"ק קיימינן דאית לי' תחומין דאורייתא כמ"ש התוס' בפירוש כנז'

ו) והנה ביומא (ל"ט ע"ב) עד כאן לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין בהן וכ' התוס' שם דאי מדאו' לא יצא מידי מעילה האיך נמכרין לגננין לזבל עכ"ל ולכאורה קשה דאם נימא דתליא בפלוגתא (וכמו שרצה להוכיח בקונ' אור תורה הנ"ל דהתוס' ס"ל דא"ר מדרבנן א''ר מה"ת) ואם ראוי מדרבנן ראוי מה"ת לד' התוס' וכיון שאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי מה"ת ושוב אין מועלין בהם מה"ת ומה הקשו התוס' דהאיך נמכרין לגננין א''ו דאין בזה פלוגתא בין הפוסקים רק בהך כללי (ד' חלוקות) דכיילינן בזה תליא וכיון דזה אם נאמר דהוי אינו ראוי מה"ת ושלא יהי' בו מעילה ונמכר לגננין הוי קולא בדאו' בקום ועשה וזה לא אמרי' כנ"ל בחלוקה ב') ע"כ שפיר הקשו התוס' דאיך נמכרין לגננין בקום ועשה כנז'

וגם בזה יובן שפיר בש"ס יבמות (דף כ"ח) דאמרי' תנינא איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת (ומשני) התם איסור מצוה לחודא הכא איסור מצוה ואחותה ס"ד אמינא ליקום איסור מצוה במקום איסור ערוה ותתייבם קמ"ל (ופרכי') ותתייבם (הא) כיון דמדאו' רמיא קמי' קא פגע באחות זקוקתו (ומתרצי') סד"א משום מצוה עבוד רבנן קמ"ל. פירש"י משום מצוה עבוד רבנן שתתקיים מצות יבום ולא העמידו איסור זיקה שהוא מדבריהם לאסור את אחותה היכא דהי' עלי' איסור מצוה קמ"ל עכ"ל רש"י עיי"ש בהסוגיא ובריש המס' (בסוף דף ב' ע''ב) וברש"י בד"ה וכל שיכולה למאן ושם (דף י''א ע"א) ביאתה או חליצתה פוטרת וכו' וכן (בדף י"ג ע"א) בגמ' וכל שיכולה למאן וכן (בדף כ' ע"א) איסור מצוה ואיסור קדושה דהיינו ערוה מדרבנן עיי"ש. ובאמת צריכין להבין אם נאמר דא"ר מדרבנן הוי ראוי מה"ת הרי הוא מחוייב לייבם ולמה באמת לא סילקו חכמים מצות זיקה דבריהם כדי שתתייבם ולפי חלוקה א') הנ"ל יתיישב שפיר כיון דבדבר הקיים לזמן מרובה הוי אינו ראוי מה"ת כי אסרו חכמים כעין דאו' ע"כ אסרו חכמים שפיר שלא תתייבם כיון דלעולם יהא דר עם (אשתו) יבמתו שהוא קרובת זקוקתו מדרבנן ובכה"ג הוי אינו ראוי מה"ת וע"כ אמרו לחלוץ ומעתה פריך הגמ' דאיך קס''ד דתתויבם הא כיון דמדאו' רמיא קמי' הוי' אחות זקוקה כדאמרי' שם (ועיי"ש בפירש"י דף כ"ח ע"ב בד"ה והכא אשמעינן איסור מצוה ואחותו) ואיך קס"ד שתתייבם לעבור בקום ועשה שבכה"ג לא עקרו חכמים את דאו' וכנ"ל בחלוקה ג') ומתרצי הגמ' דקס"ד משום מצוה עבוד רבנן היינו כהאי דחלקו לעיל (דף י"א ע"א) דפרכי' הא איסור סוטה ואת אמרת לי איסור סוטה דרבנן ופרכי' דקארי לי' מה קארי לה ומתרץ הש"ס קסבר כל דתקון רבנן כעין דאו' תיקנו עיי"ש ובפירש''י בד"ה