מנחת אלעזר חלק ד קע

מדבריהם אם מכשיל לא' באיסור דרבנן שאין לו סמך מה"ת אינו עובר בלפ"ע מדאורייתא הנה התוס' בע"ז (דף כ"ב ע"א) כ' בשם ר"ת דגם המכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מדאורייתא וכ"כ משמם המנחת וכל האחרונים והדברים עתיקין וגם לפימ''ש בחלוקה ג') דזה אינו דומה לשאר א''ר מדרבנן שאינו ראוי מדאורייתא כיון דעכ"פ מכשול הוא ולא גרע ממניח אבן תחת הילוך הסומא שעובר בלפ"ע כפשוטו לד' הרמב"ם בס' המצות. ומ"ש שם לענין המכשיל חבירו בשוגג באיסור דרבנן עיין בדברינו במנח"א חלק א' (סי' כ''ד אות ג') ובחלק הלז סי' י"א אות ב') מ"ש בזה בדברי הש"ס בע"ז ותוס' שם. ומ"ש באות ל"ח). זהו נכון לפי חלוקה ג') הנ''ל דהגם דאסור באכילה רק מדבריהם עכ"פ אינו חזי לאכילה לישראל ע''כ הוי א"ר מדאורייתא בכה"ג. ומ"ש באות מ"א) אינו ענין לכאן דהא הוא לד' הרמב''ם והרמב''ם ס"ל דה' עינויים ביוה"כ מה"ת עיי"ש. – ומ"ש באות מ"ג) הוא באמת כמו שסיים שם דעכ"פ לפי"ד התוס' לא הוי בכה"ג הסוכה הזאת דירת קבע כיון דאין עולין בה הגם שאסור לעלות רק מדרבנן מ"מ לא הוי סוכה הראוי' לז' והוא מעין חלוקה ג') הנ"ל ודו"ק. – ומ"ש באות מ"ד ומ"ה) האמת הוא דאינו ענין כלל לא"ר מדרבנן וכו' דאטו מי שאשתו נדה בסוכות יפטר מסוכה וכמ"ש שם. ומ"ש באות מ"ו ומ"ז) בכונת התוס' דאם הוא בשריפה רק מדרבנן יש להסתפק אם אמרינן כתותי מיכתת שיעורי' ופלפל בהך שכ' האחרונים דאיסור דרבנן לא הוי רק איסור גברא וכו' (עיי' מה שכתבתי בזה לעיל על דבריו באות א') אמנם עדיין חסר תבלין ולפי דברנו בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' מ' אות ב') דתליא בסברא דכמות ואיכות בכל העומד לשרוף וכו' יומתקו הדברים שפיר בעה"י עי"ש. ומ"ש באות נ"א) לענין קנין מדרבנן אם מהני בדאו' הוא ענין בפ"ע ולא שייך לא"ר מדרבנן וכו' ועיין תוס' סוכה (ל' ע"ב) בד"ה קרקע אינה וכו'. ובאמת לפי כללא דכייל אאמו"ר זי"ע כנ''ל בחלוקה א') דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה בדבר ההוה ונוהג לזמן מרובה כדי שלא יבואו להקל בדבריהם כשיראו שמה"ת הוי זה ראוי משא"כ בדבר שאינו רק במקרה לא חיישינן להכי וכנ"ל, משא"כ בקנינים שהוא רק סדר ותיקון חכמים בדיני ממונות ולא הוי לאפרושי מאיסורא כלל ע"כ לא עשאוהו כלל כדאו' הגם שי"ל בזה הפקר ב"ד הפקר ולפי"ז הרי יש כח ביד חכמים לעשות הקנינים בדאורייתא ג"כ אמנם הרי חזינן דמחמרינן ביו"ד הל' בכור בהמה טהורה (סי' ש"כ סעי' ו') שצ"ל קנין כסף וגם משיכה היינו מס' דאו' לחומרא וכן גבי אתרוג פסק במטה אפרים (בדיני סוכות) ליזהר ליתן מעות קודם החג כדי שיהי' לכם במשיכה וכסף משום דלא מצינו בזה שחכמים תקנו שיפעול הקנין שלהם לדאו' ובעניני איסורים החמירו כיון שאין הקנינים מדבריהם רק לתקנות שבין אדם לחבירו כנז' – ומ"ש בסי' נ"ה) בשם חכם א' שנסתפק לדעת הרמב"ם ז''ל אף באכל איסור דרבנן אין מברך עליו בהמ"ז מה הדין באכל איסור דרבנן מה שהוא אסור מספק מפני שהוא דשיל"מ וא"כ לאחר שאכלו הרי אין לו מתירין וא"כ י"ל דהשתא שנבא לדון לענין בהמ"ז אמרינן דס' להקל ולא אכל איסור כלל וחייב לברך בהמ"ז ע"כ השאלה. והנה נ"ל עפימש"כ בארוכה בחי' שו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' א') מה דפסקינן דס' דרבנן בדשיל"מ לחומרא היינו כר' אשי בריש ביצה משום דבאמת דעת הרמב"ם דכל מצות דרבנן הם בלאו דלא תסור רק מ''ש ספיקא דרבנן להקל משום דהם אמרו והם אמרו בספיקא להקל אבל בדשיל"מ היכא דאפשר אמרו הם בעצמם דאסור וע"כ ממילא אסור משום לאו דלא תסור עיי''ש בס' המצות ובנושאי כליו במגילת אסתר שם והנה לעיל כתבנו חלוקה ד') דבברכות שתיקנו חז"ל יש להם כח בפרטות לתיקון דבריהם הם אמרו והם אמרו כנ"ל ומעתה כיון שעשו תקנה לברכותיהם שאוכל איסור דבריהם לא יברך כלל כמו שהוא סברת הרמב"ם שפיר לפי"ז גם בס' דבריהם בדשיל"מ כיון שאסרוהו מעיקרא וכיון שאכלו במזיד אין לברך עליו ול"ש לומר דלאחר שאכלו (בזדון) אזדא לי' הך דדשיל"מ כיון שנאכל כבר ואינו בעולם והותר למפרע שיוכל לברך עליו. ז"א שום סברא וכמובן לכל מי שיש לו מוח בקדקדו. ואם אכלו בשוגג לאיסור דרבנן גם לודאי איסור תליא בהך פלוגתא דאחרונים הנ"ל בסברת הנתיבות (סי' רל"ד) דבאיסור דרבנן בשוגג אם אכלו שכ' דא"צ כפרה וכתבתי מזה בכמה מקומות בחי' מנח"א בעה"י. דהגם שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' י"ט) בלשונו כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו תחלה וסוף עכ"ל וכ' אח"כ כגון שאכל טבל של דבריהם ועיי' ט"ז או"ח (סימן קצ''ו ס"ק א') דמה שחלק הראב"ד על הרמב''ם שם דזה הוא רק על האוכל בשוגג אבל לא על האוכל במזיד עי"ש מ"מ דעת הרמב"ם דגם בשוגג לא יברך היינו רק על איסור דאורייתא לד' הנתיבות כיון דא"צ כפרה למה לא יברך וגם י"ל מ"ש הרמב"ם אכל דבר איסור היינו רק איסור חפצא ולא איסור דבריהם שהוא רק איסור גברא ולא דבר איסור בעצמותו והגם שכ' אח"כ טבל דבריהם ע"ז י"ל דזהו רק באכל במזיד טבל דבריהם ולא בשוגג כנ"ל ועדיין צ"ט אם ברור כד' הנתיבות כנ"ל ואכמ"ל. עד כאן כתבתי מה שיש לעורר על דברי הרב אור תורה הנ"ל ועל האותות אשר לא ציינתי עליהם באותותם המה אשר עברתי עליהם ומצאתים שאינם ענין להך כללא דא"ר מדרבנן וכו' רק הם לזה לפלפולא נוגע ואינו נוגע ואינם ידים מוכיחות בפרט מכריחות כלל ובמקומות רבות מהם שהודה בעצמו שם באותות הנ"ל שאינם מוכיחות כלל לזה

ג) ועתה אבא בעה"י להעיר ולהוסיף עוד ממקומות בש"ס שיש להביא מהם לענין אין ראוי מדרבנן אם הוי א"ר מה"ת כנז'. וזה החלי בעזר צורי וגואלי

בתוס' פסחים (דף נ"ח ע"ב) דהא דתני בתוספתא כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולי' היינו פסולין מדרבנן וכ"כ התוס' בעירובין (דף ב' ע"א) ד"ה שלמים וכן ביומא (דף כ"ט ע"א) ד"ה אלא עיי"ש באורך. ולכאורה ראי' מזה לענין א"ר מדרבנן דהוי א"ר מדאורייתא דאל"כ האיך בעד פסול דרבנן יביא קדשים לבית השריפה אולם עיי' בדבריהם ביומא שם וז"ל ולפי תירץ זה דכל הקרבן פסול מחמת שאסור לזרוק הדם לכתחלה משום גזירה ניחא מה שמקשה ריב"א דבפ' התכלת (דף מ"ט) משמע דאינו אלא למצוה ובתוספתא דפסחים תניא כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולים והשתא אי אמרינן דהאי פסול מדרבנן ניחא עכ"ל ולכאורה קשה על התוס' דמה ניחותי' כל כך הלא קשה כנז' וכי בשביל פסול