מנחת אלעזר חלק ד קסח

ובשאר דוכתי ורק בשוא"ת יש להם לחכמים כח לעקור ה"נ גם אם הוא חיזוק דבריהם עי"ז כיון שהוא לזמן רב כנז' מ"מ היכא שהוא לעבור עי"ז בקום ועשה על איסור מה''ת לא אמרי' דהוי א"ר מה"ת, ועי' רש"י חולין (דף י"ג ע"א) ד"ה או דרבנן לענין מחשבתו דקטן ניכרת מתוך מעשיו אי הוי דרבנן אז לא אמרי' להקל עי"ז בדאו' עיי"ש. – חלוקה ג'). י"ל במקום שגם עפ"י הסיבה והסברא הפשוטה נתהוה ממילא ע"י ד''א שע"י תקנת חכמים אנוס הוי (או נסובב הדבר עי"ז) שאינו ראוי מה"ת כגון בחלה שעי''ז אינו נאכל בכל מושבות או כגון מע"ש דגבולין דהוא רק מדרבנן ופטורה מחלה מה"ת כיון שהוא אסור באכילה כדאמרי' בסנהדרין (דף קי"ב ע"ב) (וכהאי דאמרינן בתוס' יומא (דף כ"ט) בד"ה אלא אפי' עולת העוף וכו' דכשאסרו חכמים לזריקת הדם משום גזירה וממילא מיפסל זיבחא עיי"ש. וכמו דאמרי' בירושלמי (פאה פ''ה הל' א') ומנין שהוא פטור מן המעשרות וכו' ועיי' בחמדת ישראל הנ"ל (אות ב') שפי' דמטעם דהפקר ב"ד הפקר מדרבנן א"כ ממילא פטור מן המעשר עיי"ש] ואין זה ענין לעקור דבר מה"ת שעקרו חז"ל רק שממילא נסובב עפ"י תקנתם וגזירתם כי הדין תורה גם בדאורייתא הוא כן כנז' דרך משל שאינו נאכל בכל מושבות וכיון דהוא אסור באכילה הגם שהוא רק אסור מדרבנן (וגם מע"ש דגבולין וכנז') מ"מ אין נ"מ הא אסור הוא באכילה וע"כ לא חייבתו תורה בחלה וכן בעניני ממון ע"י ההפקר ב"ד הפקר הוי כשלו גם בדאורייתא כדאמרינן כ"פ בש"ס וז"פ וה"ז כעין מ"ש התוס' בע"ז (כ"ב ע"א) דמכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מדאורייתא כיון דעכ"פ מכשול הוא וע"כ הוי בלאו דלא תתן מכשול ואין זה ענין לדמותו לשאר מקומות היכא דהוי א"ר מדרבנן אם הוי ג"כ אינו ראוי מה"ת. – חלוקה ד'). בברכות שתיקנו חכמים שבזה יש כח לחכמים ביותר ובפרטות שגם לאו דלא תשא שהוא מה"ת כמ"ש הרמב"ם (בפ"א מהל' ברכות) עובר כשמברך ברכה שאינה צריכה אם כי על הברכה בעצמותה הוא רק נוסח חכמים שתקנום והגם שהתוס' (בר"ה דף ל"ג ע"א ועירובין צ"ב ע"ב) חלקו עליו בזה מ"מ כן הוא דעת הרמב"ם ודעימי' עיי' בדבריו בס' המצות (מ"ע סי' ד') ובשו"ת פאר הדור (סי' כ"ו) והארכתי בזה בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סימן כ"ה) עכ"פ אין לדמות הך לענין ברכות שתיקנו המה דבכה"ג בברכות בודאי הוי ראוי מדרבנן ראוי מה"ת כיון דגם הלאו מה"ת דלא תשא תלוי בזה בדבריהם משא"כ בשאר מילי דרבנן תלוי בחלוקות הנ"ל. ועפ"י ארבעה אופנים (חלוקות) הנז' נלך אי"ה לבטח דרכנו. ועוד נראה להוסיף אופן ה') דבקדשים כיון דמצינו לחכז"ל שאין שבות במקדש וכיוצא ע"כ לא עשו תקנה לדבריהם שיהי' כמו ראוי מדאורייתא במקדש. הגם דמצינו כ"פ גזירות בקדשים ג"כ כדאמרי' במנחות (דף י"ד ע"ב) דר' יוסי ורבנן גזרו שיהי' פסול ואינו פיגול עיי"ש וכן בכמה דוכתי מ"מ שיהי' לו כח גדול כ''כ עד שתהי' הגזירה כמו ראוי ממש בודאי לא אמרינן בקדשים כנז' ואין להקשות ממ"ש לעיל (חלוקה ג') לראי' מתוס' יומא (דף כ"ט) דע"כ מיירי בקדשים, דהתם שאני דבא ממילא כנ"ל שא"י לזרוק הדם כמובן. ועיין בפסחים (ס"ב ע"ב) בשוחט אחרים לשם פסח בזמנו דר' יהושע מכשיר אפי' דפסול מדרבנן כמ"ש בתוס' ישנים יומא (דף ל"ג ע"א) ד"ה עלי' השלם וכו' עיי"ש, ואבא בתחלה על הקונ' תורה אור הנ"ל

מ"ש מענין בהמ"ז כשאוכל איסור דרבנן. דפסק הרמב"ם (פ"א דברכות הל' י"ט) דהאוכל דבר איסור דרבנן אינו חייב בבהמ"ז ורצה מזה להוכיח בקונט' הנז' דהרמב"ם ס"ל בכל מקום דא"ר מדרבנן הוי א''ר מה"ת (דהא מדאורייתא לא אכל איסור). ולפי הנז' בחלוקה ד') זה אינו ראי' דברכות שאני הגם דבהמ''ז דאורייתא היינו משה תיקן מ"מ נמסר לחכמים שהמה מתקני ומייסדי הברכות. והרמב"ם לשיטתו כנ"ל דס"ל דגם לאו דלא תשא תלוי בתיקון מטבע ברכות שטבעו חכמים וה''נ תלוי בתקנות חכמים ודבריהם שכיון שאכל דבר שהוא אסור מדבריהם הוי אוכל איסור ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דלא יברך בהמ"ז וכדאמרינן בב"ק (דף צ"ד) הרי שגזל סאה חטים וכו' אין זה מברך אלא מנאץ והובא בתוס' ברכות (מ"ה ע"א) בד"ה אכל טבל וה"נ גבי דבריהם כשאכל איסור מדבריהם הם אמרו והם אמרו דלא יברך. ובזה מיושב מה דפסק הרמב"ם (בפט''ז מה"מ) וכן פסק בש"ע חו"מ (סי' רל"ד) דמחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן דמכר לחבירו איסור דאורייתא יחזיר לו הדמים אבל באיסור דרבנן אם מכר לו ואכלו אין צריך להחזיר לו הדמים והרי מזה דאיסור דרבנן קיל דנחשב אכילה שאכל ולגבי בהמ"ז פסק הרמב"ם דא"צ לברך באכל איסור דרבנן כמו באיסור דאורייתא אלא ודאי החילוק דלענין ברכות חמיר דרבנן כמו דאורייתא כנז' וכן נראה בט"ז או"ח (סי' קצ"ו ס"ק א') עיי"ש ועיי' בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' ז') משא"כ לענין מקח וממכר כיון דאיסור דרבנן אינו רק איסור גברא כמ"ש הנתיבות שם (סי' רל"ד) ול"ש לומר דנפשו חותה באכילת איסור כשכבר אכלו כיון דאיסור דרבנן אינו איסור (חפצא) בעצמותו שיהיה נפשו חותה בו וכמו שהארכנו בסברא זו בכמה מקומות בחיבורנו מנח"א בעה"י והגם דלא כללא הוא לכ"ע דאיסור דרבנן אינו רק איסור גברא וכתבנו מזה ג"כ שם במק"א עכ"פ לענינינו בודאי הוא כן ברור דלענין ברכות כן הוא כנזכר ואין ראי' לשאר מקומות דאין ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מדאורייתא. ומ"ש בקונ' הנז' אות ב') זהו פשוט כמו דסיים שם (וגם מעיקרא לא ידעתי מה הי' קס"ד בזה) דאין זה שייך כלל לא"ר מדרבנן וכו' דהא זה פשיטא דעיבור החודש מדאורייתא ובפרט דקיי"ל אתם אפי' שוגגים אפי' מזידים רק שקיל וטרי בירושלמי שם אי חששו לתקנות הכהנים והלויים ולא יפטרו ממעשר לגמרי עיי"ש וז''פ. ומ"ש בקונ' הנז' באות ג') מהירושלמי (שביעית פ"ט) הנה ג"כ לפי חלוקה ג') שכתבנו לעיל דדמי למע"ש דגבולין דפטורה מה"ט כיון דאסורה באכילה הגם דמע"ש בגבולין אינו מה"ת כנ"ל ואינו ענין לא"ר מדרבנן וכו' בשאר דוכתי כנז'. ומ"ש בקונ' הנז' אות ד') ראי' מהר"ש בשביעית (פ"י משנה ב') בהשוחט את הפרה וחלקה בר"ה וכו' שהקשה הר"ש שם דהא בע"כ פליגי אי הלואת יו"ט ניתן לתבוע (בשבת דף קמ"ח ע"ב) רק לאחר יו"ט אבל ביו"ט כולהו מודי דלא ניתן ליתבע ולא קרינן בי' לא יגוש אח"כ אין מועיל מידי דהוי אמלוה לחבירו לי' שנים דפ"ק דמכות עכ"ל הר"ש ז''ל והיינו כיון דקסבר הי' שהוא יו"ט (ביום א' דר"ה) ולא ידע אז שנתעברה השנה א"כ לא קרינן בי' לא יגוש ושוב אינו משמט ומקו' הר"ש בזה רצה להוכיח שם (בתורה אור) דאינו ראוי מדרבנן וכו' כיון דהך דלא יתבע ביו"ט בע"כ אינו רק מדרבנן עיי"ש.