מנחת עני צח

הקב"ה אני הבוחן לבבות יודע שלא חטא לעצמו ולכן אני מקרבו לעבודתי לכהנו לי אכן מה שהחטיא את ישראל זה הי' נחשב לו עוד לחטא וגרם לו בתחילה טרם התפלל משה עליו שלח יהי' ראוי עוד לכפר בעד ישראל דאין קטיגור נעשה סניגור ולכן לא אמר לו הקב"ה אז רק אני משליט אותך על קרבניהם של בני ולא חמר לו שהוא יקריב חת קרבנותיהם אלא שיהי' כגזבר הממונה על הקרבנות שיקריבו בניו ולכן בכל הקרבנות שפתח הפרשה דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם לא נזכר אהרן רק בני אהרן וזה מה שפתח המדרש שנאה תעורר מדנים שנחה שנתן אהרן בין ישראל לאביהם שבשמים היא עוררה עליו דיני דינים הרי מה שעורר עליו הדינים הי' בשביל שהחטיא את ישראל. אבל באמת גם לזה הי' כפרה לאהרן בשנדקדק שבמדרש אמר שמתו נדב ואביהו פי מה שנאמר ובאהרן התאנף ד' מאד להשמידו ואין השמדה אלא כילוי בנים ואמרו רז"ל שתפילת משה כיפר מחנה שלא מתו רק נדב ואביהו ולא אלעזר ואיתמר והרי בפסוק נאמר טעם מיתתן בהקריבם אש זרה ובגמרא דעירובין אמרינן שמתו על שהורו הלכה בפני משה רבן ונראה כאלו ג' דברים סותרים זה את זה אבל באמת הכל טעם אחד דהסתירה האחת כבר יישב הפסוק עצמו במה שנאמר ויקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם שמשמע שחטאם באש זרה אשר הקריבו לא הי' רק באשר לא צוה אותם והורו הלכה בפני רבן אכן היתה הלכה כדין שאעפ"י שאש ירד מן השמים מצוה להביא מן הדיוט: אבל למה באמת צריך ב' אשיות מן השמים ומן ההדיוט זה יש לבאר כי אם אמנם העבודה צריכה כוונה והכהן העובד הי' צריך לכוון בעבודתו לשם ד' ולשם בעלים ולשם חטא ואם פגם במחשבה פיגול הוא לא ירצה עם כל זה עיקר טעם העבודה ומה שפעל בעולם העליון להיות לרצון לפני הקב"ה זה לא הי' אפשר להשכיל בשכל האנושי ולזה רמז שאעפ"י שהכהן ביער האש בעצים אשר על המזבח אשר תאכל הקרבנות שהוא סימן ההתלהבות קדושתו בעבודתו עכ"ז עיקר האש אשר יעלה תועלת הקרבנות השמימה הי יורד מן השמים עליו והתאחד הקדושה מלמעלה עם קדושת מחשבתו וזה חות שמעשה בלא מחשבה לא נחשב אחרי שגם המחשבה התחתונה לא נשלמת להחשב מחשבה רצוייה כ"א אחרי התאחד עמה המחשבה מלמעלה וזה הי התנצלות אהרן במה שעשה העגל לישראל במה שאמר מוטב הי' להם שידונו שוגגים ואל יהיו מזידים לומר שלא בלבד שלא החטיא את ישראל בזה אלא אדרבה זיכה אותם שאם גם מעשיהו לא רצויה אבל מחשבתו לטובה היתה ומעשה בלא מחשבה לא נחשב כאשר יורה האש שיורד מן השמים על האש שביער הכהן במעשה על המזבח שרק המחשבה מחי' את המעשה אמנם כשהקריבו בניו אש זרה מן ההדיוט אחר שכבר ירד האש מן השמים נתעורר בזה חטא אהרן מחרש כאילו אין המחשבה עיקר אלא המעשה ונחלש בזה טענת אהרן שעשה מעשה רע בלא מחשבה רעה ולכן נתעורר עליו אמת ד' להשמידו בכלוי בנים ומתו נדב ואביהו שגרמו זה

אמנם מצא תפלת משה עוד מקום לכפר על אהרן וגם על החטא שהחטיא את ישראל מה שנרמז בצו את אהרן שיש ליתן עוד טעם למה הי' צריך ב' אשיות מן השמים ומן ההדיוט דאמרו רז"ל אמר רשב"י העולה אינה באה אלא על הרהור הלב ורמזו זה ממ"ד היא העולה שהמחשבה נקרא עולה כדכתיב העולה על רוחכם ובאשר שעיקר זמן המחשבה רעה היא בלילה כמו שאמר הנביא החושבים רע על משכבותם בערב ובקר יעשנו לכן נאמר על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. אבל עוד מצאנו כפרה לעולה כדאמרינן בזבחים שמכפר על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה הרי שהי' לעולה שני מיני כפרות על מעשה ועל המחשבה ולזה נאכל משני אשיות אש הדיוט שנפעל במעשה כפר על המעשה ואש גבוה לכפר על המחשבה שלא נודע רק ליודע מחשבות וזה מה שרמז הפסוק בכפל הלשון זאת תורת העולה היא העולה לומר חם כבר בפ' ויקרא נאמר תורת העולה ושיקטירו אותו הכהנים על העצים אשר על האש עכ"ז פה בחינה אחרת על העולה ששם הוא העולה שמכפר על המעשה אבל פה היא העולה בשמכפר על המחשבה ולכן כל התורה שיפרש מן העולה פה היא רק שתהי מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר לכפר על מחשבות רעות של לילה ואש המזבח תוקד בו שמרמז על אש של מעלה כמו שפי' האלשיך ומזה הוראה נכונה ומקוימת על גודל ענין המחשבה שהיא לבדה תערוך את ערך המעשה ולכן לא יחשב לו לאהרן לחטא מה שהחטיא את ישראל באשר שלבוחן לבבות ויודע עתידות נודע שרק למען יהיו ישראל שוגגים ולא מזידים עשה להם את העגל ושגם השיג להם בזה התועלת הזאת ולכן פה בציווי זאת תורת העולה נתעלה אהרן שנצטוה גם הוא להקריב קרבנות לכפרת ישראל. אבל עוד נתעלה יותר במה שנאמר בפסוק הסמוך ע"פ דברי המדרש זה קרבן אהרן ובניו ר"ל פתח כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים רבי יונה פתר קרא בישראל בלשון זה הושפלו כי זה משה האיש ובלשון זה הוגבהו זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל ורבנן פתרין קרא באהרן בלשון זה הושפל ואשליכהו באש ויצא העגל הזה ובלשון זה