מנחת עני צו

הוא כאחיו ושכל אחד מהם מחוסר ישועה וצריך עזר מחברו כי ע"י שתי הבחינות יחד יושלם האיש והאדם בו

והנה במה שאמרנו שתכלית הקרבן היא ההכנעה נבאר מה דאיתא במדרש ויקרא אל משה נכתב א זעירא שהקטין משה עצמו לכתוב לשון גרוע של ויקר גבי עצמו וכוונת המדרש שרצה משה שלא תקרא הא של ויקרא כ"א ויקר שהוא לשון גרוע כמו בבלעם ויקר אלקים אל בלעם אכן איזו חילוק יש בין ויקרא לויקר ואיך בזה נראה הכנעתו של משה יבואר ע"פ מ"ד במדרש עוד ויקרא אל משה ואל אדם לא קרא והלא כבר נאמר ויקרא ד' אלקים אל האדם אלא אין גנאי למלך לדבר עם אריסו וידבר ד' אליו ועם נח לא דיבר והלא כבר נאמר וידבר אלקים אל נא לאמר אלא אין גנאי למלך לדבר עם נקדודו ויקרא אל משה ולאברהם לא קרא והכתוב ויקרא מלאך ד' אל אברהם אלא אין גנאי למלך לדבר עם פונדקי שלו עכ"ל ויש להבין מה זה קושיא ואל אדם לא קרא וכו' ועם נח לא דיבר וכו' וכי בשביל זה לא יצדק לומר שקרא אל משה ודיבר אליו וגם י"ל למה קרא לאדם אריסו של הקב"ה ולנח נקדודו ולאברהם פונדקי שלו אכן יבואר בשנשכיל שהיו לעולם שלשה אבות אדם נח ואברהם כי גם אברהם יקרא אב העולם כמו שנאמר כי אב המון גוים נתתיך וכל אחד מהם העלה להעולם למעלה יתירה כי כל הברואים בארץ נחלקים לארבע מחלוקת שהם דומם צומח חי מדבר. אדם הראשון אשר לו נאמר הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ולא הותר לו להמית בעל חי ולאכול בשר הוא נקרא אריסו של עולם שפעולת האריס הוא להעלות כחות הדומם שהוא הארץ אל המטע שהוא הצומח ולכן נאמר בו ויניחהו בגן עדן לעברה ולשמרה. פעולת נח היתה להחיות מיני בעלי החיים בתבה לבל יאבדו במבול וזה פעולת הרועה שמחי' עדריו בהצומח על המרעה ולכן נקרא נקדודו של עולם שהעלה הצומח אל החי. אברהם הודיע ופרסם בורא העולם ע"י הכנסת אורחיו כדכתיב ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ד' אל עולם שפירושו ע"פ המדרש שהבאנו בפרשת וירא שעשה פונדק שהאכיל בו העוברים והשבים וכאשר אכלו אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו שהוא הבורא עולם ולכן נקרא פונקדי של עולם שעפ"י פונדק שהעלה החי הנאכל אל האדם המדבר פרסם גדולת הקב"ה בעולם

והנה מסדר תכסיסי מלכות שיש לו עבדים עושי מלאכתו שמעת לעת שולח אחריהם וקורא להם לשמוע איך עשו מלאכתו אכן לא יבואו לפניו כי אם כאשר קרא אליהם וגם מדבר אליהם בלי הגלות תכסיסי מלכות כ"א בחדר אשר דר שם בלי פומבי אבל לא כן כששולח מלך גדול משולח למלך אחר שאז לא שולח המלך לבא לפניו כי אם המשולח מבקש רשות מהמלך להתראות לפניו בשליחות מלכו ואז מקבל איתו המלך בכבוד גדול יושב על כסאו וסביב שריו ועבדיו בתפארת והוד מלכות והחילוק בין שניהם שלעבדיו הוא הכבוד שהמלך קורא אותם אבל הדיבור אליהם אינו בהתגלות פאר המלכות אכן בהמשולח הוא להפך שאין לו הכבוד שהמלך קורא אותו אבל בבואו לפניו נתכבד בהראות המלך בעבורו יקר תפארת גדולתו. אמנם במשה נתאחדו שני מיני הכבוד יחד שאותו קרא הקב"ה לבא אליו כדכתיב ויקרא אל משה וגם דיבר הקב"ה עמו בהתגלות כבוד מלכותו מאהל מועד לא כאשר דיבר עם אדם ועם נח ועם אברהם במקרה ולא ממקום מיוחד לתפארת שבתו. וזה נעשה בעבור שבמשה נתאחדו שתי המעלות שהי' עבד ד' וגם המשולח מישראל כמו שנאמר וישב משה את דברי העם אל ד' ואחרי אשר קריאה זו של מלך אל עבדו מראה התקרבותו אל המלך לכן משה בענותנותו לא רצה להחזיק לו הגדולה לכתוב על עצמו ויקרא וכתב א' זעירא למען יראה כאילו כתוב ויקר שרק דרך מקרה דיבר ד' עמו כמו שנאמר ויקר ד' אל בלעם שלא רצה שיבוא אל ביתו כמשל המדרש מהמצורע כשמדבר המלך עמו מדבר עמו מבחוץ כדי שלא יבא אל ביתו וזה פי' המדרש ויקרא אל למשה וכי אל אדם לא קרא שהוקשה לו אחר שידענו ע"י א' זעירא שנכלל במה שקרא אל משה ודיבר אליו מאהל מועד הוראת גדולת משה לכן שאל איזו הוראת גדולה יש בזה הלא גם אל אדם קרא וגם אל נח ואל אברהם דיבר אכן משיב ראה החילוק בין זה לזה אין גנאי למלך לדבר עם אריסו ועם נקדודו ועם פונדקו שלו להם קורא ומדבר אליהם באשר הם עבדיו אשר הפקיד על על עולמו ומדבר אליהם לזרזם על משמרתם אבל לא בפומבי ובהתגלות כבוד לא כן משה שהוא נתכבד בשני מיני כבוד שקרא אליו ודיבר עמו מאהל מיער מקום התגלות כבודו ותפארתו בארץ כאשר ידבר מלך גדול אל משולח ממלך לכבודו ולכבוד אדוניו

אמנם מה שהקדים זה שמורה על הכנעת משה וגודל מעלתו על ידה לתורת הקרבנות הוא להורות על מה שאמרנו שאין חביב להקב"ה כ"א ההכנעה אשר על כן גם הקרבן אם יכפר הוא רק אם נקרב בהכנעה וזה פי' הפסוק ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמור אדם כי יקריב מכם וגו' דתיבת לאמר נראה מיותר אחרי שנאמר אחריו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אבל ר"ל מה שנתכבד משה שקרא אליו ד' ודיבר אליו מאוהל מועד בשני המעלות יחד הוא לאמר למען יהי' נאמר בזה לישראל ויבינו מה שידבר אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לד' כי