מנחת עני צ

על ידי תשובה נעשה בריה חדשה וכן כתב ר"י ביסוד התשובה שמי ששב יראה עצמו כאלו בו ביום נולד ומיום הזה והלאה יפלס אורחותיו שלא יטוהו מדרך הטוב: והתכלית בזה כי אחר שעל פי מדת הדין נפש החוטאת היא תמות ולא תועיל לה חרטה במשפט בני אדם לכן כאשר הקב"ה מרחם על החוטא מעלה עליו כאלו מת וכלה בעמנו ונברא עתה בריה חדשה וגם יש תכלית בזה כמו שאמר רבינו יונה ז"ל שלא יתיאש החוטא ויחשוב שלא תועיל תשובתו מפני כובד אשמתו לכן יראה את עצמו כאלו נעשה עתה ברי' חדשה ועל פשעיו הראשונים יתחרט ויבקש מאת המקום למחות אותם מספר הזכרונות

ובזה גבין המאמר הנ"ל דנראה שב"ש וב"ה נחלקו ברמז בפלוגתא שנחלקו האמוראים אחריהם אם הצדיק שלא טעם טעם חטא טוב מהבעל תשובה או אם הבעל תשובה שנלכד ברשת היצה"ר וכבש יצרו בגבורה אל בוראו טוב ממנו וזה הלשון נוח לו לאדם שנברא או שלא נברא כי לשון נברא לא נאמר רק על אדם הראשון כדכתיב ויברח ד' אלקים את האדם וכתיב זכר ונקבה ברח אותם אבל על כל בני אדם הבאים אחריו עליהם לא נאמר נברא כי אם נולד ולכן לשון אדם שנברא לא יאות כי אם לבעל תשובה שנברא ברי' חדשה לא ע"י אב ואם כי אם ברי יש מאין בסיועת הקב"ה ע"י עצמו ונאמר לשון נברא בנפעל שהוראת הנפעל לפעמים היא הפעולה ע"י עצמו כדכתיב ועמשא לא נשמר מחרב יואב שפירושו לא שמר את עצמו וזה מה שאמרה הברייתא הללו חומרים נוח לו לאדם שלא נברא משנברא (דבזה הלשון מתוקן נוח לו לאדם שכבר חי על האדמה) שלא נברא פי' על ידי עצמו משנברא ר"ל נוח לו לאדם להיות צדיק מעיקרא שלא הוצרך להבראות מחדש משנברא ע"י התשובה ודעת השלמים האלה היא הצדיק עדיף במעלתו מבעל תשובה אבל השלמים החולקים עליהם אמרו שנוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא שמעלת הבעל תשובה ושכרו שנברא בריה חדשה גדולה ממעלת הצדיק אבל נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא דהיינו שמעלת הצדיק גדול ממעלת הבעל תשובה ולכן לא יצדק לומר ועכשיו שנברא יעסוק בתורה ובמצות שזה החוב כבר הי' מוטל עליו קודם שנברא דהיינו קודם שנעשה בעל תשובה ולא עכשיו אבל אמר ועכשיו שנברא ימשמש במעשיו רצה לומר כמו שאמרו בתפילין ימשמש בהן כל שעה שלא יסיח דעתו מהן כן יעשה הבעל תשובה שאף שנברא ברי' חדשה לא יחשוב כי בזה העביר חטאיו הראשונים כי אם ימשמש במעשיו הראשונים ולא יסיח דעתו מהן להכיר גודל אשמתו כמו שאמר דוד המלך וחטאתי נגדי תמיד כן ינהג הבעל תשובה גמור שיכניע עצמו לפני ד' בכל מיני הכנעה ויבזה תענוגי העולם וגם יענה נפשו להמחות אשמתו ובזה די לו אבל לדעה האחרת לא די לבעל תשובה שיכיר מעשיו הרעים להיות תמיד לנגד עיניו ויחרט עליהם כי אם צריך לחקור גם על השורש פורה רוש ולענה להשמיד יחר פריו ממעל ושרשיו מתחת דהיינו שצריך לחקור על כל הענינים שהביאו אותו לידי חטא ואשמה ונבער אותם מדרך חייו וזה מה שאמר יפשפש במעשיו שהוא לשון יבקש במעשיו הראשונים מה הוליד אותם ולהרחיק עצמו ממקור הטומאה לבל ישוב לכסלו ובזה גם הבעל תשובה מקיים השתי חלקי האמונה הפנימי והחיצון הפנימי לקדש משבתו לעבודת ד' והחיצון שיהיו מעשיו רצויים לו. ועל דרך זה נבאר מה דאיתא במדרש ילקוט פ' זו' ויקחו לי תרומה אחד עשר דבר נדבת המשכן סימן לדבר אחד עשר יום מחורב עכ"ל והוא תמוה מה משמיענו המדרש במנין זה של י"א ולמה צריך למנין ואיזה רמז יש באחד עשר יום מחורב לזה וליישב זה נאמר דהנה אם נחשב בפרט הנדבות שבפרשת תרומה הן יותר מי"א ובמרש פ' תרומה עצמו אמר שם מנין יותר אבל מדרש זה רצה ליישב שכל הנדבות שם זהב וכסף ונחושת וגו' בכולם כתוב שם עם ו' החיבור עד שמן למאור שכתוב בלאו ו' ובזה רמז הכתוב לחלק בין הנדבות הראשונות ובין הנדבות אשר מן שמן למאור ולהלן שהנדבות הראשונות היו למשכן עצמו ולכליו אבל הנדבות מן שיין ולהלן לא היו למשכן כי אם לצורן משיחה ולבגדי כהן גדול ולעבודת הקטרת והנה מספר הנדבות הראשונות היא אחד עשר וזה מה שאמר המדרש יא דבר נדבת המשכן משא"כ השאר הדברים שעולים על המספר הזה לא היו לבנין המשכן כי אם לצורך העבודה והכהנים ולכן חלקם הכתוב אמנם למה באמת פרט הכתוב תחד עשר דבר לנדבת המשכן לזה מסיים המדרש סימן לדבר אחד עשר יום מחורב שהנה כבר הודענו דברי רז ל אמר הקב"ה תבא נדבת המשכן ותכפר על עון העגל ודייק נדבת המשכן שעון העגל הי' מכופל במחשבה ובמעשה שאם גם בעונות אחרות אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה כדכתיב און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד' בעין ע"ז הקב"ה מצרף מחשבה למעשה כדילפינן סוף חולין מלמען תפוש בני ישראל בלבותם ועל כן לכפר על כפילת עון הזה על המחשבה ועל המעשה צוה הקב"ה על נדבת המשכן מאת כל איש אשר ידבנו לבו למען נדבת הלב שהוא הרצון הטוב יכפר על המחשבה רעה של עגל והמשכן עצמו הנעשה מהן כאשר ישכון בו כבוד ד' יכפר על המעשה:

ואיתא במדרש רבה פ' כי תשא ראב"י אומר כ"ט יום היו עם הקב"ה וי"א יום היו מחשבים לעשות