מנחת עני סג

רחמנות כדכתיב על גוזליו ירחף אבל השור המתגאה בכחו אין לו מדה טובה שנוגח ומזיק לכל סביביו ולכן מדת הגאוה הגרועה נרמזת בשור. הבור מרמז על הריקות מתורה ומדות ישרות ונקרא בור על דרך שאמר התנא ולא הבור ירא חטא. המבעה מרמז על תאות הנאות שביער בשדה אחר שלא מבחין בין המותר והאסור בין מה שנתן לו הקב"ה ובין מה שלא נתן לו. ההבער ער מרמז על כי תצא אש היצר הרע ותבעיר כאש בלהבתו כל היקר אשר להאדם. ושוב אמר לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור בזה מרמז על הסתירה בתכונת האדם שיכלול בו ב' חסרונות שסותרים זו את זו שאם הוא בעל גאוה א"כ צריך להראות עצמו עכ"פ בשלמות בשאר המדות והמוסרים למען יכבדו אותו בני אדם ואיך ילך בלי מחסום וירדוף אחר תאוותיו אשר נמשל בהם לבהמה דומה לבהמה איך יתגאה. ושוב מוסיף התנא ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי הבור שאין בו רוח חיים בזה מרמז שהבורות הוא גרוע וחסרון יותר מחסרון הגאוה ומחסרון רדיפות התאוה שבהם אעפ"י שחסרונות גדולות הם יש מעלת הזריזות שהיא משלמת האדם ואפשר שעל ידה יתעלה על החסרונות האלה כמו שאמר התנא זריזות מביא לידי נקיות נקיות מביא לידי טהרה וגו' אבל חסרון הבורות שבא על ידי עצלות שעליו אמר שלמה עד מה עצל תשכב מתי תקום משנתך הוא מרומז באבן דומם שאין בו רוח חיים ולכן יאמר על הבור שאין בו רוח חיים אבל הגרוע עוד יותר ממנו הוא חסרון ההבער כמאמר התנא על הבור שאין דרכו לילך ולהזיק כהרי האש שדרכו לילך ולהזיק שהבור העצל אינו מזיק לאחרים מה שאין כן היצר הרע שמבעיר אש העבירות לא יספיק לו כשהזיק לאדם אחד כי רוצה שגם אחרים יתעה עמו שיהי' חוטא ומחטיא אחרים. והצד השוה שבהן שדרכן להזיק ולהעביר לאדם על דעתו ועל דעת קונו ולכן צריך האדם לשמור עצמו לבל יזיק עצמו ואחר על ידו כי אם הזיק חייב לשלם תשלומי נזקו במיטב הארץ שנגרע לו משכרו שלעולם הבא שהוא טוב ארץ החיים. והנה איך ישמר האדם לבל יהי' נזוק בארבעה אבות נזיקין האלה הם ארבע בחינות שהם ג"כ דוגמת אבות נזיקין שנכללים במה שיחשוב לקצו ויזכור לאחריתו. השור מרמז למיתתו כמו שאמרו רז"ל בברכות ר"י כד הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים אשרי אדם שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם ועליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם משמן טוב עכ"ל ולמה דוקא כשסיים ספר איוב אמר ר"י כן יש לפרש דהנה כל ספור ספר איוב הוא להראות איך לפעמים מוריד הקב"ה לאדם עד דכא ואחרי כן כופל לו הטובה בכל הדברים אשר נחסרו ממנו ולכן כי סיים ספר איוב שנאמר שם וימת איוב זקן ושבע ימים והוא נראה מיותר כי מי לא יודע אחר שהזכיר שחי עוד אחרי זאת מאה וארבעים שנה שהי' במותו זקן ושבע ימים ולכן מפרש שרצה הפסוק להודיענו בזה מוסר של תכלית האדם כי הן אמת אחר כל הנסיון וכל קבלות הטובות האלה מת איוב שזה הוא סוף כל האדם וסוף כל בעל חי שבזה מותר האדם מן הבהמה אין אבל מותרו הוא שמת זקן ושבע ימים זקן זה שקנה חכמה כדרשת רז"ל ושבע ימים הוא ששבע במצות כמו שפי' הזוהר ואברהם זקן בא בימים שכל ימיו עמדו לו שאין יום שלא עשה בו מנוה והחי' אותו ולכן במה שאמר וימת איוב זקן ושבע ימים מפרש סוף ותכלית האדם המעולה וזה מה שדרש ר"י כד הוי מסיים ספרא דאיוב וימת איוב סוף אדם למות והכל למיתה הם עומדים אבל אשרי מי שמת זקן ושבע ימים זקן הוא שגדל בתורה ועמלו בתורה שקנה חכמה ושבע ימים הוא שעשה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם שזה אות אמת על השלמתו לפני יוצרו כמו שאמר התנא כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו ועליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם משמן טוב:

וזה מה שאמרנו שהשור הוא מרמז לאדם יום מיתתו כי כמו שסוף השור לשחיטה כן סוף האדם למות. הבור יזכיר אותו בהקבר אשר יובא לתוכו ככל יורדי בור. המבעה יזכיר אותו שסופו להיות למאכל לרמה ותולעה כמו שאמר עקביא בן מהללאל זכור לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ובמה שמרבה הנאותיו עד שישמן מרבה עליו האוכלים האלה כמאמר התנא מרבה בשר מרבה רמה. וההבער יזכירנו באש של גיהנם שנקרא אש לא נופח שעל ידו תצרף נשמתו אם יחטא ולא ישוב אל בוראו. ועל פי זה נבאר מה דאיתא במדרש פרשה זה ואלה המשפטים דוד אמר יראת ד' טהורה עומדת לעד כך אתה מוצא אדם שונה מדרש הלכות ואגדות ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום משל לאדם שאמר לו חבירו יש לי אלף מדות של תבואה של שמן של יין א"ל חבירו יש לך אפיטיקאות (פירוש כלים) ליתן אותם בהם אם יש לך הכל שלך שנאמר יראת ד' היא אוצרו לכך נאמר יראת ד' טהורה והנביא צווח ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה עכ"ל ויש לדקדק איך שייך זה לאלה המשפטים גם מה ענין המשל לתבואה יין ושמן ועוד מה זה צעקה שסיים המדרש והנביא צווח ציון במשפט תפדה.